פרק ח

בריאות, בריאות, בריאות!

 "שלום!" אמרתי לזבנית. "האם יש לך חלב סויה, והאם את יודעת משהו על אלרגיה לחלב?" נכנסתי לחנות הטבע המקומית בעיר הרצליה, מקום בו עשינו את ביתנו.

המוכרת הסתכלה עלי בתימהון, משל שאלתי אותה "איך מגיעים אל הירח." מן הסתם היא לא ידעה הרבה על תזונה. פניתי לדני ולחשתי, "אני יודעת יותר על תזונה מאשר הגברת הזו. בקלות אוכל לפתוח חנות טבע בעיר." הוא הסכים אתי. 

תוך פחות מחודשיים פתחתי את החנות הראשונה שלי. חותני האהוב השקיע סכום כסף שסייע לי בפתיחתה. הוא היה בטוח שאצליח.

דני עבד כמדריך תיירים עצמאי ולפיכך היו עונות בשנה בהן היה מובטל כתוצאה משפל בעסקים. הוא עזר לי אפוא בטפול בעדי, בהביאו אותה לחנות לצורך הנקה. החנות הייתה סמוכה מאד לדירתנו.

המאמץ אכן נשא פרי. קניתי לי ידע בתחום התזונה, הבריאות ובני אדם בכלל. נרשמתי לבית הספר לבריאות טבעית בתל אביב, כשאני ממשיכה בלמודים לתואר  Ph.D.בבריאות ובתזונה. החיים היו טובים! 

"רונית," אמר דני יום אחד, "מדוע שגם את לא תעסקי בהדרכת תיירים? הרי יש לך רשיון וידע בשפות. את תצליחי! מה גם שהרווחים הם נאים למדי."

בגיל שנה החלה עדי להיגמל. ראיתי ברכה בעמלי בחנותי, כשבידי מסייעת עובדת מוכשרת ונאמנה. חמותי נתנה לי עזרה של ממש בטפול בעדי, כשהדבר הסב לה קורת רוח מרובה.

קיבלתי את הצעתו של דני. תוך זמן קצר ביותר מצאתי את עצמי מנהלת משק בית, מתפקדת כאם, מדריכה תיירים, לומדת תזונה, מנהלת חנות ונותנת ייעוץ תזונתי. הייתי בת 24, בריאה ותוססת, חדורה באמונה שהחיים אינם יכולים להיות טובים יותר.

*   *   *   *

היה זה יום חם, יום לוהט - קיץ ישראלי טיפוסי. הייתי בירושלים עם קבוצה של חמישים תיירים. ביד נשאתי דגל ומוט, ולראשי חבשתי כובע גדול. עצרתי, כשאני רומזת לקבוצתי לעצור. "הביטו קדימה", קראתי במלא גרוני, כשאני מצביעה לעבר קבוצה של לובשי שחורים; "אלו הם יהודים דתיים מאד. הם תמיד לובשים בגדים אלו, גם בחום הגדול. הם מתפללים לאלוהי ישראל במקום המקודש ביותר ליהדות. כאן עמד בית המקדש, וזהו הנו הכותל המפורסם. אנשים מכל העולם באים לכאן ותוחבים פתקים לתוך סדקי החומה. במקום הזה עונה אלוהים לתפילות. אפשר לצפות לנסים!" כולם היו נרגשים מאד. מתחילת הסיור הם ציפו לרגע זה. הנוף היה מרהיב; הר הזיתים לימיננו, הר הבית משמאלנו, כפת הזהב מעלינו, ומתחתנו, ה'יהלום שבכתר' - הכותל. אבניה הלבנבנות-וורדרדות של חומת ירושלים הקיפו אותנו כעטרה.

"בטרם תכתבו את הפתקים שלכם, עלי לומר לכם דבר-מה." שקט השתרר במקום. "טקס בר המצווה של ישוע מנצרת התקיים כאן, במקום בו עמד בית המקדש. כדאי שתדעו כבר עכשיו שהוא נולד כיהודי!"

הייתי חייבת לומר זאת.

"שמעת מה היא אמרה?" לחשה גברת אחת לחברתה.

"תמיד חשבתי שישוע היה קתולי," השיבה השניה, ולאחר הרהור נוסף הוסיפה, "בעצם, כבר עבר זמן רב מאד מאז קראתי בתנ"ך שלי."

"שמתם לב כמה היא יודעת על ישוע? אבל כמובן אם הוא נולד יהודי, ייתכן שיש לה יחס מיוחד כלפיו. מעניין."

*   *   *   *

"את רואה את הזרוע שלי?" שאלה אותי הדרום-אפריקנית הנאה, כשהיא מציגה לפני זרוע שעליה צלקת מכוערת. "לפני שנתיים הייתי חולת סרטן וצלקת זו היא הסימן היחיד שנותר מן המחלה. האדון ריפא אותי בדרך נס."

"האדון?" תמהתי. "האם את מתכוונת לאלוהים?"

היא צחקה ומיהרה לומר, "כן, אלוהים."

ישבנו על המרפסת המרווחת בדירה רחבת-הידיים ששכרנו, כשלצידנו האורחות של דני. הוא הדריך אותן במשך עשרה ימים והן השתוקקו מאד לפגוש אותי.

לפני בואן אמר לי דני, "הן מאד תמצאנה חן בעיניך. הן רוחניות מאד, וכשהן מהללות את ישוע הן עושות זאת תוך כדי תפילה במה שהן קוראות "לשונות". נראה שהן ממש מאוהבות בישוע. הן בכלל שופעות באהבה. ממש מוזר!"