פרק ז

שלי לנצח

"על כל היחידות להתייצב בתחנת האיסוף הקרובה. אני חוזר: על כל היחידות..."

קריין הרדיו הקריא את ההודעות בקול נרגש. שוב מלחמה! מזה זמן רב שגבול הלבנון היה 'קוץ בבשרה' של מדינת ישראל. ממנו חדרו מחבלים שטבחו באזרחים שלווים. חייהם של התושבים בישובים שעל גבול הלבנון היו נתונים לאימה ולפחד. פגזים וטילים נורו מן הצד השני של הגבול כמעט בכל יום. מה שהתחילה כפעולה מוגבלת, שמטרתה הייתה לבלום את מעגל האימה, הפכה  למלחמה במלוא מובן המלה. מלחמת "שלום הגליל" החלה. 

היה זה בתחילת חודש יוני, שנת 1982. קבענו את מועד טקס החתונה והמסיבה העליזה שתכננו, ליום השביעי ביוני.

הטלפון צלצל. "כן, אני מבין." דני דיבר במהירות לתוך שפופרת הטלפון. "אתייצב כמה שיותר מהר."

התבוננתי בו. "עליך להתייצב בבסיס, נכון?" הוא נענע בראשו, כשעל פניו הבעה רצינית. "אני הולכת אתך," אמרתי, "ואומר למפקד שלך שעליך להשתחרר כדי להינשא."

כהרף עין היינו במכונית שלקחה אותנו לבסיסו של דני בגליל התחתון. הייתי לבושה במחלצות מכיוון ששיחת הטלפון הגיעה אלינו כשחזרנו ממסיבה. השעה הייתה אחת לפנות בוקר. 

"תודה! תודה!" לפתתי בחוזקה את הגבר השרירי והעצור, מפקדו של דני, כשאני נושקת לו על לחיו.

"ראית?" לחשו החיילים שחיכו להוראות, "המפקד מסמיק!"התעלמתי כליל ממבטיהם. בכל לבי הייתי אסירת תודה על כך שלמרות מצב החירום, קבלנו דני ואני רשות להינשא ולבלות שלושה ימים יחד, לפני שיהיה עליו להתייצב בצבא. זה היה לא פחות מאשר נס!

*   *   *   *

מאז ממשיכים לספר באותו בסיס על היום בו המפקד הסמיק!

העצים היו מוארים. איזה לילה! חודש יוני הוא חודש מתאים ביותר למסיבות גן בפרבריה הצפוניים של תל אביב. הייתה זו גינתם היפה של הוריו של דני, אנשים שחשתי כלפיהם יחס חיבה חמים. הם התגוררו באחד משכונותיה היוקרתיות ביותר של תל אביב.

*   *   *   *

הייתי מאושרת. הפעם גם אמי הייתה שותפה לרגשותיי. סוף סוף הייתי עם האדם הנכון, ממשפחה נכונה, קל וחומר מקומו של האירוע, שהיה לעילא ולעילא. 

בגדי החתונה של דני ושלי היו בגוון בהיר, כמעט לבן. חמותי, שבדרך כלל אינה שופעת מחמאות, הייתה חייבת להודות שנראנו ככוכבי קולנוע! שערותיי גלשו על כתפי, ופרחי יסמין קטנים היו שזורים בהן. חזותינו אמרה רעננות, עושר וחיוניות . 

קהל המוזמנים השתתק בעת שהרב המוכר מאקרני הטלוויזיה, מנחם אבידור הכהן, רמז בידו על תחילת הטקס.

"הפעם זה לנצח," לחש לי הלב.

בטבעת זו את מקודשת לי כדת משה וישראל..." נשא הרב את קולו, כשדני מחרה-מחזיק אחריו.

*   *   *   *

"מהר, חברו אותה למוניטור אין לה די פתיחה! הביאו את ד"ר חן )שם בדוי(. ד"ר חן בתורנות היום."

כל כך הרבה צינורות, כל כך הרבה ידיים, כל כך הרבה רעש, והדבר היחיד שרציתי היה ללדת בשלווה! אפילו הבאתי עמי את הסריגה שלי לבית החולים, צבעתי את ציפורניי )כן, אפילו בכפות הרגלים(. רציתי להתייפות לרגל האירוע החגיגי - לידת ילדי הראשון! בין הנשים בחדר ההמתנה הייתי היחידה שעל פניה היה נסוך חיוך. דני ואני הכנו עצמנו ללידה טבעית. היינו סמוכים ובטוחים...

"ניתוח קיסרי? לא! אני אלד בלידה טבעית!" פסקתי.

"האם את רוצה להרוג את תינוקך?" שאל אותי הרופא בקול מאיים. כל הסטודנטים לרפואה שהתגודדו סביבי נענעו בראשיהם, כשהם מסכימים עם כל מלה ממלותיו של הרופא. "זה ברור שאת צרה מדי ושאין ביכולתך ללדת בלידה טבעית."

מחשבה חלפה לה במוחי: האם אלוהים לא ברא נשים כדי ללדת? אולם איש לא שעה למחאותיי.

"את חיילת טובה!" אמר לי הרופא המרדים, כשהוא מנסה לעודד אותי. "זריקה זו תשתיק את פלג גופך התחתון, אך את תישארי בהכרה מלאה..."

לאחר כשעה הביאו אלי צרור. "מה שמה?" הם שאלו אותי.

לא יכולתי לראות אותה, ולא הניחו לי לגעת בה. "מהר," אמרתי לעצמי "אני זקוקה לשם!" לבי זעק: "הלוואי ויכולתי לגעת בה!"

"שמה עדי," הפטרתי, לאחר דקה. הם נטלו אותה ממני כאילו לא הייתה שלי כלל. 

"אנדראה," אמרה אמי הדואגת שהתיישבה לצד מיטתי, "אין דבר, את תצאי מכאן בעוד שבוע ואני אעזור לך לטפל בעדי." היא ניסתה לנחם אותי, כיוון שפני העידו על מפח נפשי. כשהייתי ילדה למדתי שעלי להיות חזקה. ניסיוני בילדות לימדני שחולשה לא זוכה להערכה. בשום פנים ואופן אין לגלות חולשה! אבל עכשיו, למורת רוחי, הייתי חלשה והנה, דווקא אמי היא זו שסועדת אותי. "אמא," אמרתי, "יש לי בת בה לא נגעתי, שאותה לא ראיתי ולא הנקתי - כמה שהייתי רוצה לעשות זאת!" הייתי על סף דמעות. מראי היה מעורר רחמים; הייתי מחוברת לכמה מכשירים, אך שדי שפעו חלב, והייתי חייבת להיניק את בתי. 

אמי בעלת התושיה לבשה חלוק לבן, ותוך דקות, כאילו כבמטה קסם, חזרה לחדר כשהיא דוחפת עגלה שבתוכה עריסתה של בתי הישנה. היא הרימה את התינוקת בזרועותיה ומסרה לי אותה.

בתי! כמה יפה! בעלת שער רך וכהה, ועור פנים צח עם לחיים וורודות. מששתי אותה בזהירות - בדקתי אצבעות ידיים ורגליים. כל כך עדינה! נסיכה של ממש! מאוחר יותר אמרה האחות שהיא הייתה אחת התינוקות היפים ביותר שנולדו אי פעם במחלקה.

"עדי" איננו רק תכשיט. פרוש המילה הוא גם - "שלי לעד, שלי לתמיד!"

"שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו, באו לך, חי אני נאום ה', כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה"            )ישעיה מ"ט 18(.