פרק ו

בדרך לבגרות 

"שמאל, ימין, שמאל. שמאל, ימין, שמאל, עמוד!"  הצעדתי את הבנות בבסיס. אבק כיסה את הכל והחום הלך וגבר, אך לנגד עיני עמדה המטרה... הייתי אחראית על הכשרתה של קבוצת בנות שזה עתה התחיילו, ויחד עם המפקדות האחרות היה עלי להופכן, תוך חודש ימים, לחיילות ממושמעות. כל חודש הביא אתו חמישים פנים חדשות, וכך הייתה לי נגיעה בחייהן של עוד חמישים נפשות.

"משוחררות לארוחת צהרים. לכנה בנות!"

לא בחרתי בתפקיד זה. התגייסתי מיד עם שובי ממקסיקו. ללא כל קושי הסתגלתי למשמעת הצבאית. מפקדת הבסיס ראיינה אותי בנוגע לאפשרות שאשאר להדריך בבסיס הטירונות. הדבר לא נשא חן בעיני כלל ועיקר. התפקיד היה קשה ותבע מאמצים גופניים ונפשיים כאחד.

"אנחנו בוחרים רק במיטב שבמיטב," היא ציינה בפני, ולמרות שהדבר החמיא לי, לא סברתי שיש בי הקשיחות הנדרשת למילוי התפקיד. אך עד מהרה מצאתי את עצמי משתתפת בקורס ההכשרה שנמשך שלושה חודשים מפרכים.

*   *   *   *

"היא באה! היא באה!" קראו הבנות 'שלי' זו לזו. נכנסתי לבנין, למסדר השבועי של המגורים.  הייתה זו שנתי השניה בצה"ל, והיה לי תפקיד מרתק; משק"ית ח"ן בדרגת סמל באחד מבסיסי חיל האוויר. שימשתי סגנית קצינת הח"ן של הבסיס והמפקדת שלי העניקה לי חופש פעולה מרבי.

*   *   *   *

נקשתי על הדלת. "מישהו בבית?" קראתי בקול. הדלת נפתחה אט אט על ידי אישה שעל פניה ניכרו סימני עייפות. "שלום," אמרתי והושטתי לה יד. "אני המפקדת של בתך שושנה."

"היכנסי, היכנסי," היא הפטירה.

התיישבנו בחדר המגורים הקטנטן, שרהיטיו היו מהוהים למדי. האווירה בבית הייתה רווית דיכאון ומועקה. האם הראתה לי את התרופות השונות אותן לדבריה היא "לוקחת בשביל הדיכאון," ותרופות אחרות להרגעה. היו לה גם כדורים ללב ולסכרת. "אני סובלת הרבה," היא אמרה. "עכשיו בתי עשתה עוד ניסיון התאבדות. איננו יודעים כבר מה לעשות אתה!" 

שושנה הייתה מרדנית ונפקדה מן הבסיס מספר ימים. בין יתר תפקידיי היה עלי ליצור קשר טלפוני עם חיילות שסרחו, לערוך בקורים ולתת את חוות דעתי לפני שהמשטרה הצבאית הייתה נכנסת לתמונה. כמו כן הייתי צריכה לבקר חיילות בכלא הצבאי, ולסייע ל'החזירן למוטב'. האמצעים שעמדו לרשותי היו שיחות, ייעוץ אישי, דוגמא אישית, וכאשר לא הייתה ברירה אחרת, ענישה. במשך תקופה זו רכשתי ניסיון, שלא יסולא בפז, בהבנת נפש האדם ומורכבותה, אך אף פעם לא היה די בכלים שהצבא העמיד לרשותי.

*   *   *   *

"דרוך רובים, לא לזוז! אחת, שתים, שלוש...ירי!" הכדורים שרקו מה'עוזים'.

"לא רע!" קראתי לעבר החיל שירה, "כמעט פגעת בול!"

התפקיד החדש שלי היה לאמן מחדש את כל חיילי בסיס חיל האוויר, בו שירתתי, בירי מטווחים בנשק האישי. היה זה קורס רענון, אותו עברו גם הקצינים הגבוהים. העובדה שנבחרתי למשימה שתכליתה היה לשפר את תפקודם של קציני וחיילי הבסיס, החמיאה לי.  ואמנם היה זה אתגר לא קטן. עשיתי את תפקידי מתוך שמחה וגאווה.

אך בעוד אני עושה את המוטל עלי בתחום אימוני ירי, החל מתרקמת 'מזימה'; מישהו 'שם אותי על הכוונת' שלו.

*   *   *   *

הטלפון במשרדי צלצל וצלצל. מוזר. יום העבודה כבר הסתיים, ורוב המשרדים בבסיס כבר שבתו.  מי יודע שאני עדיין כאן?

"הלו, מי זה?" מן העבר השני ענה לי ברוך קול גברי: "שמי יורם. פגשתי אותך בהסעה. אני יודע שאת עובדת שעות נוספות. אני בעצם יודע עליך די הרבה."

הדברים נשמעו די מצמררים, אך עם זאת, עלי להודות, גם מסקרנים. קבענו פגישה והפכנו לידידים. ליותר מכך לא הייתי מוכנה, כי לא רציתי שדבר יפגע בתפקידי. היה לי תפקיד מכובד ורציתי לשמור על שמי הטוב. 

משרדו היה חשוך. הוא שם לב לכך שאצלי עדיין דלק האור. הוא חשב לעצמו, "אני אגש אליה. אשיג אותה, ויהי מה!" וכך, כשהוא נחוש בדעתו ומצויד בתכנית פעולה מתוחכמת הוא השיג את מטרתו!

כעבור מספר חודשים, בעומדנו בחברת בני משפחה וחברים בבית כנסת מהודר בתל אביב, לנוכח פניו הקודרים של הרב, נאמרו המילים: "הרי את מקדשת לי..."

אמי לא ראתה בעין יפה את הנשואים הללו. היא חשה שהדבר ייגמר ברע. היא הציעה שנבטל את החתונה בעוד מועד.

"הו, אמא," עניתי, "איחרנו את המועד, ההזמנות כבר נשלחו!"

לאחר שנה ומחצה התגרשנו.

בדרך לבגרות איבדתי כמה ממידות המוסר. נסחפתי בתשוקה עזה להיות 'כמו כולם', ואיבדתי את בתולי לפני נסיעתנו למקסיקו, בהיותי בת 17. זו הייתה חוויה קשה מאד; היא מוטטה את חומת הכבוד שהגנה עלי כאישה, והותירה בי צלקות עמוקות. הגבולות נפרצו וכך חל שנוי באמות המוסר בהן דבקתי. עכשיו, אחרי גרושיי, מצאתי עצמי מתגוררת עם בחור יפה ורגיש, אותו אכנה בשם הבדוי, "דני." 

דני היה נבון, חביב מאד ומלא פוטנציאל, שמשום-מה לא נוצל. צל כבד מן העבר הלא-רחוק העיב על חייו, אך אני לא ידעתי על כך דבר. מאוחר יותר נודע לי שהוא סובל ממחלה נפשית קשה, אך כשפגשתיו לא ניכר בו דבר. דני, בעל 'לב הזהב', אהב לעזור לכל אחד. הוא למד בקורס למדריכי תיירים. החלטנו להינשא. 

"האם את יודעת למי את נישאת?" הדהד קולו של אביו של דני. ישבתי לצדו של דני, וכרגיל ניהלנו שיחה ידידותית מאד. צחקקתי.

"כמובן שאני יודעת!" הגבתי בביטחון רב. "הרי אנחנו כבר יחד כשנה ומחצה!"

שאלה זו, מפיו של אדם שלמדתי להוקיר ולכבד, נשמעה מוזרה. שאלה זו טמנה בחובה משהו... הדי משפטים ושביבי דברים ששמעתי בעבר החלו מתחברים זה לזה; "דני היה בדיכאון שמונה חודשים..."; "הרופאים קראו לזה דיפרסיה מאנית..."; "הציעו לו להשתמש בליטיום אך הוא סרב..."; "הוא נעשה משוגע. שחצן. הימר אלפי דולר בהרפתקאות עסקים..."; "זה יכול לחזור בכל רגע, או אף פעם..."; "הכל התחיל אחרי מלחמת יום כפור, כשחברו הטוב נהרג...";

הדברים הדהדו בזה אחר זה במוחי, אך הקלתי בהם ראש.