פרק ה
הבריחה הגדולה
היה זה אחד מאותם בקרים צחים. אבא ואמא קראו לכולנו לחדר המשפחה שבדירתנו הקטנה בבת-ים. "אנחנו נוסעים למקסיקו, באוגוסט לכל המאוחר," הכריז אבא, "למשך תקופה של שנה או שנתיים. הוזמנתי להקים מחלקה חדשה לקינמטיקה* שימושית באוניברסיטה האוטונומית של מקסיקו, במקסיקו סיטי."
"ההחלטה," הוסיפה אמא, "שאביכם ייקח חלק בתכנית לחלופי מדענים בין ישראל ומקסיקו נעשתה בדרג ממשלתי. לייצג את ישראל הוא כבוד גדול עבור אבא!"
לי הסב הדבר קורת רוח רבה, כי אהבתי מאד נסיעות. הייתי בת 17 וסיימתי את לימודי התיכוניים. עדיין לא הייתי בגיל גיוס, ואף קיבלתי דחייה לשלוש שנים לצורך למודים. התחלתי ללמוד ספרות אנגלית וצרפתית ובתום לימודי התכוונתי לעבור, כאקדמאית, קורס קצינות.
אך למרות שהנסיעה עתידה הייתה לקטוע את תוכניותיי, האפשרות להכיר עוד חלקי עולם קסמה לי. לא רציתי להחמיץ הזדמנות נדירה זו שנפלה בחלקי. בהיותי ילידת צ'ילה שלטתי היטב בשפה הספרדית, ומכאן הנחתי שאם אצטרף למשפחתי אוכל ללמוד גם במקסיקו.
בזכות אמא בעלת התושייה, הצלחנו, במאמץ משותף, לקבל את כל האישורים הנחוצים ליציאה זמנית מן הארץ. כמה שמחתי כשהסידורים הללו הגיעו לקצם!
אחת מחברותי הטובות, שהכרתי במהלך לימודי באוניברסיטת תל אביב, הייתה דינה, ילידת מקסיקו. דינה, בת למשפחה יהודית עשירה ובעלת קשרים במקסיקו סיטי, התכוננה לעשות את חודשי הקיץ בביתה לשעבר. היא הציעה להציג בפני את חבריה ואת כל שכיות החמדה שמציעה עיר כמקסיקו סיטי.
_____________________________________
* קינמטיקה - תנועות זרועות רובוטים בתעשייה.
מטוסנו נחת בעשר בלילה. היינו מטושטשים ועייפים מן הטיסה הארוכה, אך לא רק ממנה. מיקומה הגבוה של מקסיקו סיטי תרם אף הוא למצבנו הגופני. בבית המלון שלנו, "אל פרזידנטה", צנחנו, כל אחד על מיטתו, כשאנו תשושים לגמרי.
"מה זה?" שאלתי את עצמי, כשאני ערה רק למחצה, "מהן הנקישות הללו על הדלת?"
"רונית, פתחי, זו אני, דינה! אני מזמינה אותך לארוחת בוקר."
מיהרתי להתלבש, שרבטתי פתק חפוז למשפחתי שעדיין נמה את שנתה, ויצאתי עם דינה לרחובותיה הסואנים של מקסיקו סיטי. הדבר הראשון שקלטו עיני היה הערפיח שכיסה את העיר בענן מאיים; אך בקושי הצלחתי לנשום, אבל ההתרגשות על היותי בארץ חדשה גברה על המחנק, ולבי נמלא אושר וציפיות לקראת הבאות. אחרי שהתמקמנו בבית הקפה, פתחנו, דינה ואני, בשיחה שכמותה מסוגלות לנהל רק שתי חברות טובות.
"אפגיש אותך עם כל חברי," הודיעה לי דינה. "הם כבר מחכים לך. יש לי הפתעה בשבילך! חברתי הטובה סנדי מתחתנת, ואני כבר זימנתי לך בן זוג. אוסקר הוא חתיך, ומאד עשיר. הוא יבוא לקחת אותך במכונית הספורט השחורה שלו. יש לו מרצדס. את מצדך, התלבשי כמה שיותר יפה!"
"החיים אינם כה גרועים, למרות הכל," חשבתי לעצמי. ובקול רם אמרתי, "דינה, ספרי לי משהו על האוניברסיטה האוטונומית של מקסיקו. את יודעת שאני מתחילה ללמוד שם בעוד מספר ימים."
דינה, שניחנה בכושר ביטוי ובלשון זריזה, תיארה בפני את הווי האוניברסיטה. "זה קמפוס מרתק ביותר," היא אמרה. "יש שם התרחשויות כל העת. הסטודנטים מבלים יותר זמן בצעדות, במחאות ובהתעסקות בפוליטיקה מאשר בכתות. אתמול למשל הם קיימו צעדה עם לפידים."
"לשם מה?" שאלתי.
"מי יודע?" החזירה לי דינה בשאלה.
בהיותי ישראלית פטריוטית הייתי רגילה להיאבק למען מטרות ברורות. מלחמת יום כפור פרצה כשהייתי בת ארבע עשרה. לימדו אותי אודות הסכנות שאורבות לנו כמדינה המוקפת מדינות עויינות. כנערה ישראלית עמדו לנגד עיני מטרות כבדות משקל: לתרום לבנין הארץ, להגן עליה ולהקים חברה יהודית חופשית. בזבוז זמן בעצרות פוליטיות לשם מטרות בלתי מוגדרות נראה לי אווילי לחלוטין.
* * * *
"אנדראה, את מוכנה?" קראה אחותי. התכוננו ללכת למופע בתאטרון לפולקלור מקסיקני. אחד מן המוסיקאים שנטלו חלק במופע שימש גם כאסיסטנט של הפרופסור לפיסיקה באונ"ם - האוניברסיטה האוטונומית של מקסיקו. הוא הזמין את אבא ואותנו כאורחיו האישיים. הגחתי בזריזות מחדרי שבעליית הגג. "אני מוכנה ללכת," הכרזתי.
נדחסנו אל המכונית ששאטה ברחובותיה ההומים של מקסיקו סיטי. את האכסדרה הקטנה, שהובילה אל אולם המופע, מילא ענן עשן... סיגריות! האורות היו עמומים והאווירה מחושמלת... ברקע נשמע קול מתקתק של זמר שהשמיע את השיר "אלפונסיה אי אל מאר" - שיר מקסיקני רומנטי טיפוסי. לאחר המופע הוצגתי בפני אחד הזמרים המובילים. חואן פבלו היה האסיסטנט 'המפורסם' של הפרופסור לפיסיקה. אם כי לא היה נאה במיוחד, הוא היה נבון, בעל קול נפלא ורומנטי מאד. כמובן שבאותו רגע לא הייתי מודעת לעובדה שלממדי גופו היה קשר ישיר לכמויות האלכוהול שנהג לשתות בשל נטיית דיכאון. התאהבנו זה בזו 'עד מעל לראש'.
"אנדראה, עבור מי את מכינה את הכריכים הללו?" שאלה אמא בחשדנות. הייתי במטבח, ממהרת להכין כריכים עבורי ועבור חואן פבלו. תכננו לבלות יחד את השעות שבין הלימודים. "אנדראה, את מרחיקה לכת ביחסים האלה," פסקה אמי, כשהיא מוסיפה, "את יודעת שהוא אינו יהודי. הוא קתולי. את אמורה לחזור לישראל ולשרת בצבא, את זוכרת? המצב מתחיל להיות מסוכן..." היא הייתה מודאגת מאד ממצבי, ובצדק. הלחץ בבית גבר והלך. כל בני משפחתי היו תמימי דעים שיחסיי עם חואן פבלו מתהדקים במהירות רבה מדי. אבל בלהט הנעורים והרומנטיות החלטנו חואן פבלו ואני לתכנן את 'בריחתנו הגדולה'. אנו נברח בסתר ונינשא חרף כל ההתנגדויות!
"אפעל במהירות," חשבתי לעצמי, "אארוז רק כתונת לילה אחת, שתי חצאיות, את שני הסודרים האהובים עלי, זוג סנדלים ומעט לבנים. או, כן, גם את מברשת השנים שלי. כן... אני חושבת שגם אם אקח מספר קטן של ספרים לא יתגלה הדבר במהרה." הייתי עצבנית מאד. את חדרי שבעליית הגג חלקתי עם אחותי ויוי, והיא הייתה עלולה להופיע בכל רגע ולקלקל את תכנית הבריחה שלי. באותו רגע ממש פרצה ויוי לחדר.
"מה את עושה, אנדראה?" היא צעקה.
"ש...ש... אל תקימי כל כך הרבה רעש, ויוי. אני עוזבת! חואן פבלו ואני עומדים להינשא. ושלא תעיזי לומר על כך מלה לאף אחד, או שאהרוג אותך!"
אחותי, שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים, לא התייחסה ברצינות לרומנטיקה, ואף לא לאיומי. ועוד בטרם חלפה שעה הורי כבר היו שותפים לתכנית. באותו לילה נבצר ממני לבצע את זממי .
* * * *
"האם את בהריון?" שאל אבי השמרן. שאלה זו מצאה אותי יושבת, יחד עם הורי, באתר נוף מרהיב ומוצל.
"לא," עניתי, "אין זו הסיבה לנישואין." פתיחותו של אבי והקשר שרצה לפתח ביננו נגעה ללבי. לא אחת היו שנות נעורי מלוות בנסיגה אל תוך עצמי ובהתרחקות מן המשפחה, כאילו לא היה לי חלק בה. למדתי לגונן על רגשותיי ועל לבי.
אמא בכתה. "אם תתחתני אתו לא תוכלי לעולם לגדל את ילדיך בישראל!"
הדברים פגעו בנקודה רגישה בלבי. לפיכך ניהלנו מעין משא ומתן. הסכמתי לדחות את החלטת הנישואין עד לאחר הנסיעה לצ'ילה. התכוננו לנסוע לחודש ימים לבקר את המשפחה שהשארנו שם שבע שנים קודם לכן, עם עלייתנו ארצה. השתוקקתי לפגוש את סבי וסבתי האהובים.
בזמן שהותנו בצ'ילה הרבתי להרהר ולשקול את תוכניותיי לעתיד. הגעתי למספר מסקנות; קודם כל, יחסי עם חואן פבלו לא היו יחסי אהבה אמיתיים, כי אם מקסם שווא. שנית, עלי לבטל את תכניות החתונה בזהירות רבה, כי הגברים המקסיקניים ידועים באלימותם, במיוחד בכל הנוגע לעניינים שבלב. פחדתי שמא הוא ירצה להרוג אותי. כמו כן החלטתי שברגע שאגיע למקסיקו סיטי אעשה את הסדורים הדרושים כדי לחזור ארצה מיד, ולמלא את חובתי לצה"ל.
* * * *
"בעוד מספר דקות ננחת במקסיקו סיטי. כל הנוסעים מתבקשים לכבות את הסיגריות ולחגור את חגורות המגן." המשכתי לשנן בלבי את ההסבר שיהיה עלי לתת לחואן פבלו בנוגע לבטול נישואינו. באוזני עוד הדהדה הצהרתו הכנה, שהוא מוכן לעזוב את ארצו כדי לחיות עמי בישראל. המטוס נחת ואני פעלתי בהתאם להחלטותיי.