פרק ד

ארץ אבותינו

"הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום..." אנו הילדים שרנו על ספון האנייה כשזו התקרבה אל חופי ארץ ישראל. למרות שהייתי רק בת 11 אספתי את כל הילדים כדי לחגוג את הגעתנו לארצנו האהובה. היה זה מאורע חשוב ביותר ושירתנו הנמרצת ביטאה את אשר חשנו בלבבותינו. 

הייתי גאה ביהדותי! הייתי גאה על כך שאבי קיים סוף סוף את הבטחתו שיום אחד נעלה לארץ ישראל. אבא עמד בראש הקבוצה שעלתה ארצה כדי לזכות בנחלתה בארץ האבות. איזו שמחה!

אולם במהלך החודש הראשון של המסע, שהסתיים באיטליה, נעשו יחסי עם בני משפחתי מתוחים ביותר. 

אחי אריאל חלה. חומו לא ירד והוא שהה כל העת בבית החולים שעל האנייה. מצבו היה בכי רע. היינו מודעים לאפשרות הנוראה שהמסע עלול להסתיים בלעדיו. כולם היו אובדי עצות. אמא טיפלה בו יומם וליל, צמודה למיטת חוליו.

והנה, למרות אהבתי העזה לאחי לא ביקרתיו אלא פעם אחת בלבד. ניתוק מוזר נוצר ביני לבין המשפחה. כמובן שאכזבתי אותם. דומה היה שאני נטע זר בקרבם, ובעוד תחושה זו הולכת וגוברת לא נעשו ניסיונות לגשר על פני הפערים, או לבחון את פשרם. 

לימים בקרתי בצ'ילה עם בעלי ברוך, ושם, בעודי שוכבת על שפת האוקיינוס השקט, בחוף רניאקה, מקום בו הרבנו לבלות בילדותי עם משפחתו הענפה של אבא, הבנתי את פשר הניכור שחל ביני לבין משפחתי באותה נסיעה שהביאה אותנו ארצה.

בשל ההתרגשות והשמחה שליוותה את עלייתנו ארצה לא הייתי מודעת לכאב שבניתוק מן הבית, מן הסביבה המוכרת ובעיקר מסבא וסבתא - הוריה של אמא. עשרים וחמש שנים לאחר מכן הבנתי שהילדה בת האחת-עשרה, שלא הייתה מודעת לעוצמת כאבה, ובוודאי שלא ידעה כיצד להתמודד אתו, הפנתה את כעסה הכבוש כלפי ההורים שגרמו לשנוי המכאיב. התכחשות לחווית ילדות מכאיבה, שנמשכה עשרים וחמש שנה, באה לקיצה באותו יום על חופו של האוקיינוס השקט! 

וכך, נרגשים עד למעמקי נשמתנו ירדנו מן האנייה בנמל חיפה. הגענו סוף סוף לארץ אבותינו!

ברם, חבלי הקליטה בארץ לא היו קלים כלל ועיקר. בחמשת החודשים בהם התגוררנו במרכז הקליטה בנתניה סבלנו מחוסר נוחות והיה עלינו להסתגל גם לתרבות החדשה. אולם בזכות רוח החלוציות של הורי הצלחנו, בניגוד לרבים אחרים, לעמוד בקשיים.

*   *   *   *

"אל תיגע בה!"

"גם אני לא אגע בה!"

"התרחק ממנה!"

כמה בנים במרכז הקליטה יצרו מעגל לצורך לימוד ריקודי עם. הם לא אפשרו לי להצטרף למעגל ולקחת חלק ברקוד. הם דחו אותי והתרחקו ממני כאילו הייתי נגועה בצרעת.

כל זה החל אחרי שהילדים במרכז הקליטה החליטו לגלות אחד לשני במי הם 'מאוהבים'. כאשר נודע לכל הבנים שהם מאוהבים בי, ושאני, מצדי, אינני 'משיבה אהבה' לאף אחד מהם, הם החליטו להטיל עלי 'חרם'. 

למרות שבבית הספר העברי בצ'ילה כבר עברתי חוויה דומה של התנכלות, שהייתה מהולה בקנאה בשל היותי שונה ומוכשרת, הרי ש'סבוב' חדש זה של דחייה נחת עלי בהפתעה. על אף גילי הצעיר הם נמשכו, מן הסתם, אל ניצני נשיותי המבצבצים, ואילו אני לא השבתי להם חיבה.

דחייה ועוינות מעין זו, כיוון שהייתי שונה או מחוננת בתחומים מסוימים, העיבה על ילדותי ועל נעורי כצל כבד, ועל כן לא היה שעור לשמחתי כאשר בבית ספרי החדש בארץ הייתי אהובה על הכל; בעיקר זכיתי לחמימות מצדם של הילדים יוצאי עדות המזרח. גם הפעם הייתי הצעירה והקטנה בכתה.

*   *   *   *

בגיל שתים עשרה נוכחתי לדעת שמאבא אי אפשר לבקש כסף לרכישת מוצרים או אביזרים שאינם הכרחיים ביותר, כגון מזון ולבוש. כאשר הייתי זקוקה לדבר-מה שנחשב למותרות בביתנו היה עלי לספק את האמצעים כדי לרוכשו. הכרה זו, שנכפתה עלי, השפיעה עלי עמוקות וגרמה להעמקת הקרע ביני לבין משפחתי. ההבנה והקשר ביננו הלכו ופחתו.

התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות; בשמירה על ילדים ובעבודות עונתיות שונות. תמיד הייתה הפרוטה מצויה בכיסי. כך הפכתי, בעל כורחי, כמעט עצמאית מבחינה כלכלית, כאשר דפוס זה המשיך ללוות אותי גם בשנים הבאות.

*   *   *   *

"הנה ילדים, ארוחת הצהרים מוכנה," הפצירה בנו אמא לבוא לאכול. קולה היה עייף ומנוכר. חרש, חרש התיישבנו ארבעתנו סביב שולחן המטבח. התגוררנו בחולון, בדירה ששכרנו מיד אחרי שעזבנו את מרכז הקליטה. בדירה זו היינו כחמישה חודשים.

האוכל שהיה מונח לפנינו היה אוכל מוכן, מעין 'מגש טלוויזיה'. הדבר היה תמוה, שהרי אמא נהגה לבשל בעצמה, אוכל בריא וטעים שעליו הייתה גאוותה.

אך תמונה זו חזרה על עצמה פעמים רבות באותם חודשים של שנת 1971... דיכאון עמוק החל משתלט על אמא. אבא ואמא נהגו לנסוע פעם בשבוע לרופא מומחה בחיפה, ואילו עלי הוטל לטפל באחיי הקטנים. בתוכי געשו רגשות של כאב, פרוד, תסכול וחוסר אמון, אשר הובילו לניכור ולמרדנות. על משפחתנו עבר משבר. שנים רבות לאחר מכן סיפרה לי אחותי הצעירה, קרולינה: "באותם חודשים הייתי בדיכאון עמוק. הסתתרתי בשירותים במשך שעות ארוכות והתייפחתי. אף אחד לא ידע על כך. התגעגעתי לסבא ולסבתא ולצ'ילה." קרולינה הייתה רק בת 6 והמשבר המשפחתי עשה בה שמות.

כעבור מספר חודשים התנערה אמא מדיכאונה, בעזרת הטיפול שניתן לה, ואילו אני נעשיתי יותר ויותר מרדנית ומנוכרת מן המשפחה. בשל כך הפליאה בי אמא את מכותיה, אך גם אבא לא 'טמן ידו בצלחת'. הם ניסו לאלף את הסוררת.

ביום בת המצווה שלי בקשתי מהורי מתנה 'מיוחדת', "אנא חידלו לנשק אותי ולגעת בי, ויותר אל תגידו לי מה לעשות..." הייתי מבולבלת; גם נשיקות... גם מכות... לא הבנתי מה פרוש המילים "אנחנו אוהבים אותך."

*   *   *   *

דמותו הגדולה והמרשימה הטילה צל בהיכנסו לכתה. כולנו השתתקנו באחת למראה ד"ר שפי. הוא היה מנהל התיכון בו למדתי, בחולון.

"הנצרות," אמר ללא הקדמה, "היא דת מרתקת. קיימות בה כתות רבות ומחלוקות רבות, אך יחד עם זאת, הן משלימות זו את זו. הדת הנוצרית החלה מתקיימת לפני קצת פחות מאלפיים שנה.  מוצאה מן היהדות. אלמלא הדת היהודית לא הייתה מתהווה הדת הנוצרית.

"יהודי בשם שאול מטרסוס, שהפך מאוחר יותר לשליח פולוס, התמסר להפצת הנצרות בעולם המתורבת של ימיו. הוא הגיע ליוון, למקדוניה ולרומא. הנצרות, אם כן, חבה חוב גדול ליהדות."

*   *   *   *

רעש הכיסאות הנגררים על הרצפה היה מחריש אוזניים. ניסינו ליצור מעגל סביב יוסי, שבא לספר לנו על חוויותיו במלחמת יום כפור. התרגשות עמדה באוויר.

יוסי זכה באותות הצטיינות על הגבורה שגילה בשעת הקרב. הוא נפצע קשה בקרב עם הסורים. השנה הייתה 1976, שנת לימודי האחרונה בתיכון. הייתי בת שש עשרה וחצי, הצעירה בכתה. יוסי, שלבש מדים, התיישב ביננו. התבוננתי בו בהערצה. אהבת הארץ ומגיניה הפעימה את לבי. ידעתי שבקרוב עתידה גם אני להצטרף לשורות צבא הגנה לישראל ולתרום את תרומתי להגנת הארץ.

"אתם כולכם חשובים מאד למדינת ישראל," פסק יוסי. "אתם הדור החדש שיגן על הארץ ויבנה אותה. עליכם אנו סומכים."

זקפנו את גווינו והקשבנו לכל מלה שיצאה מפיו.

"דברים רבים עומדים לנגד עינינו. יש ליישב את הגדה המערבית במתיישבים יהודים, כדי שהעולם יבין סוף כל סוף שמה שכתוב בתנ"ך הוא אמת, ושאלוהים אכן נותן לנו את הארץ, כולל את מה שאויבינו מכנים "השטחים הכבושים." ילדים, אלו אינם שטחים כבושים, אלו הם שטחים משוחררים. כבשנו את השטחים הללו במלחמת הגנה על מדינתנו שהותקפה. רבים מתנגדים לנו אבל חרף ההתנגדות אני קורא לכם להוכיח את צדקתנו! יש לנו עתודה של נוער חזק ואמיץ שלא יהיה מוכן לוותר!"

"כן!" קראתי, כשלבי שואט בקרבי. ארצנו תישאר בידינו תמיד! לאחר אלפיים שנות גלות וסבל לא ייתכן שניתן את אדמותיה לאויב.

רבים מחברי לכתה התלהבו כמוני. אש ניצתה בנו. נגן על ארצנו ויהי מה!

יוסי סיפר לנו את אשר קרה לו במלחמה. הוא הראה לנו את צלקותיו. הוא נפצע גם בפניו והצלקות עוותו אותן. הכדורים חוררו אותו אך לא יכלו לו. רק בדרך נס ניצל.

התבוננתי באיש זה שאברי פניו הושחתו, אך כל שראיתי היה יופי שקרן מפניו של מי שהיה נכון למסור את חייו על אהבת הארץ.

באותו רגע ידעתי; גם אני אהיה מוכנה למסור את חיי למען ארצי, ויהי מה!