פרק ג

הניתוח 

קולות עמומים וקריאת כאב חנוקה הגיעו לאוזניי. "חירם," שמעתי את אמי אומרת, "נצטרך למצוא טפול מתאים יותר עבורך. הן פה מיצו את כל מה שניתן לעשות." אבא, שהתייסר מכאב, לא יכול היה לענות. כליותיו לא פעלו כראוי והרופאים בצ'ילה הציעו שהוא ינותח בארצות הברית. "אבל הילדים..." אמר אבי בקול חנוק מכאב. "אלפונסו יטפל בהם, הלא הוא אחי!" השיבה אמא.

*   *   *   *

"אמא, את חייבת לנסוע?" שאל אריאל, ואילו אני חשבתי, "האם הם יחזרו?" ויוי הייתה מאד שקטה כשמצחה הקטן חרוש קמטים. קרולינה, התינוקת, חלתה בשעלת ולכן הייתה אצל סבתא. הייתי בת שש וחצי כשהורי נלקחו באמבולנס לשדה התעופה, ממנו היו אמורים לטוס לארצות הברית לניתוח הכליות של אבא.

"מתי תחזרו?" שאלתי את אמא. היא הישירה מבטה אלי ואמרה, "אינני יודעת."

נשלחנו לביתו של דודנו לתקופה בלתי ידועה. דודתי, אשת דודי, אמנם ניסתה להיטיב עמנו אבל לבי נחמץ. הרבה שאלות חלפו במוחי בן השש, "האם אבא יחיה?" "האם הם יחזרו אי פעם?" "האם אבא ואמא זנחו אותנו?" ואמנם תחושה של נטישה התמקמה לה בתוך לבי, ותוך כדי כך הגעתי להכרה שעל מנת לשרוד אצטרך להיות עצמאית.

הורי חזרו כעבור שישה חודשים. הם ידעו שחייו של אבא ניתנו לו במתנה. אמנם מכליותיו לא נותר הרבה אך הוא עתיד היה להתמודד ולהתגבר. אך באותה עת היה עדיין חלש, ונראה כאדם שניתנה לו הזדמנות חיים נוספת..."אבא התגבר ושרד משום שלא רצה לזנוח אותנו," סיפרה לנו אמא.

*   *   *   *

"שלום סבא, שלום סבתא, אני שוב כאן."

"שלום יקירתי," אמרה סבתא, "חיכינו לך לארוחת צהרים."

מול בניין הדירות בו התגוררנו, ברחוב קרלוס אנטונז בסנטיאגו, היו עוד מספר בניינים שרבים מדייריהם היו יהודים. סבא מויזס וסבתא סוזאנה, הוריה של אמא, התגוררו בבניין מולנו.

לסבא וסבתא היה בית מלאכה וממכר לשמיכות צמר. מישהו שלא ראה בעין יפה את הצלחתם הצית את בית המלאכה, אך סבא וסבתא לא אמרו נואש, ובדמי הבטוח הקימו בית מלאכה חדש. הם היו אנשי עמל שקיימו את עצמם בכבוד ואף עזרו לזולת.

בחיי נישואיהם לא רוו סבא וסבתא נחת, אך על אף זאת דבקו זה בזו. נישואיהם היו פרי שידוך של  קרוב משפחה והם נישאו בניגוד לרצונה של סבתא שאף פעם לא מחלה על כך. התנגדותה הפנימית של סבתא למצב אליו נקלעה השפיעה מאוחר יותר על יחסיה כלפי הילדים שילדה. אחרי לידת בנה הבכור היא לא חפצה בילדים נוספים, וכשאמי באה לאוויר העולם היא לא נתקבלה בברכה.

אני לעומת זאת, בהיותי הנכדה הבכורה, פונקתי רבות על ידי סבא וסבתא שהיו דמויות חשובות מאד בילדותי. מהם זכיתי לאהדה, לאהבה ולאמון. היו מעשי אשר היו, הם תמיד בטחו בתבונתי, האמינו שאני עתידה להצליח וחשבו שאני ראויה לתשומת לבם. לא אחת ביליתי את סופי השבוע אצלם, ולא בבית. כאשר הייתי זקוקה לנחמה זכיתי לקבלה מסבתא. היא הייתה לי לחברה טובה וקרובה. פעמים רבות רבות סעדתי על שולחנה והיא שמחה לספק את מאוויי. אחד מן המעדנים האהובים עלי היה פרי האבוקדו. אכלתי כמויות כה גדולות מפרי זה עד כי גופי פיתח התנגדות לפרי, וכיום אינני יכולה לעכלו. 

סבתא הייתה אישה מיוחדת מאד, וכזאת היא גם כיום! תמיד הייתה, ונשארה, מסורה לעניי העולם הזה. פעמים רבות הייתה אוספת ילדים מן הרחוב, ילדים שלא בא מזון לפיהם. הם היו מתדפקים על דלתה והיא הייתה נותנת להם אוכל. לפעמים הייתה מכניסה אותם הביתה ומניחה להם לצפות בטלוויזיה, הייתה רוחצת אותם ונותנת להם בגד ללבוש.

אלו היו המראות בהם חזיתי בבית סבתא. גם לאמא היו תכונות דומות, וכמו סבתא יש גם לה  דחף לעזור לעניים ולנדכאים. 

זכורה לי שיחה שניהלתי עם סבתא בעת שחילקה מזון לכמה ילדים שנכנסו לביתה. היא אמרה לי: "אנדראה," את רואה, אני עושה את מה שעשה חזוס."

"כן?" תמהתי, "ומה הוא עשה?"

"הוא נתן אוכל לעניים."

"חזוס היה איש מאד מיוחד," היא הוסיפה, "הוא היה רחמן. היה לו כוח ויחד עם זאת הוא אהב את העניים. הוא אהב את המסכנים. בגלל זה אני אוהבת אותו. הוא עשה נסים וריפא אנשים."

כך היא המשיכה לספר, עוד ועוד, על אותו 'חזוס', ואני ידעתי שלהיות נוצרי זה לא 'דבר רע'. שמו של 'חזוס' זה לא היה לי זר. זכרתיו משעורי הדת בבית הספר הקתולי.

כשסבתא הייתה מדברת על חזוס שאהב את הסובלים היה לבי נפתח וגומע כל מלה שיצאה מפיה. שמחתי שסבתא שלי, כמו אותו איש, מאכילה את העניים. באותם ימים שמשה לי סבתא למופת. ידעתי שהיא עושה את מה שחזוס אמר שצריך לעשות, ושהיא ידידה שלו, למרות שאינה נוצריה. סבתא האמינה גם באמונות תפלות, בקריאה בכף יד ובאסטרולוגיה, אך את הדת הנוצרית היא לא גינתה מעולם ובישוע ראתה אדם שבא מאלוהים כדי לעזור לאנושות. בזכות דבריה של סבתא הצטייר ישוע בעיני כדמות אוהבת ומלאת חמלה וכך הוא נחקק בזיכרוני.