פרק כט

הרכב הירוק המכוער 

נסענו ברכב הירוק והמכוער. הפעם היינו בדרכנו לים המלח. יובל ועדי צהלו ושרו. הבטחתי להם שנלך לפארק המים החדש הסמוך לים המלח.

שני ילדי קבלו את המשיח כאדונם וכמושיעם מספר שבועות קודם לכן. בעת ההיא טפלתי בשני ילדיה של חברה שזה עתה ילדה  -  רפאל ומתן. הבאתי את מתן ורפאל לדירתו של ברוך. הם היו ילדים חמודים שנולדו מחדש. גם עדי ויובל היו אתי באותו סוף שבוע.

אני התפללתי בעוד הילדים שיחקו. "ילדים," אמרתי, "עכשיו נקרא בספר הבריתות ונתפלל." ארבעת הילדים הקיפו אותי, כשאני מסבירה להם על פרי הרוח, וכיצד הוא גדל בתוכנו. "הבא ונשחק משחק קטן," הצעתי, "לכל אחד יש פרי. הבננה תהיה הפרי שנקרא "אהבה". התפוז יהיה הפרי שנקרא "שמחה". התפוח יסמל את פרי "השלום". כל אחד מכם ייקח אחד מן הפרות הללו וישווה אותו לפרות שצומחים על העץ. אחרי כן יאמר כל אחד מה הוא חושב על הפרי - הטבעי והרוחני."

בזמן המשחק שאלתי את מתן ורפאל, "האם אתם יודעים מי חי בלבבכם?"

"כן," הם ענו,  "יש לנו את רוח אלוהים. ישוע בן האלוהים חי בלב שלנו."

פניתי ליובל ועדי. "עדי," שאלתי, "האם ישוע חי בלב שלך?"

"לא, אמא," היא ענתה.

פניתי ליובל. "יובל, האם ישוע, בן האלוהים, חי בלב שלך?"

יובל ענה, "לא, אמא."

"האם אתם רוצים שישוע יחיה בלבבות שלכם, כמו שהוא חי בלבבות של מתן ורפאל?" שאלתי את ילדי.

עדי ויובל קפצו ואמרו "כן, אנחנו רוצים! כן! כן!"

"בסדר, בואו ונתפלל ביחד. חיזרו אחרי, "אבא בשמיים..."

"אבא בשמיים," הם אמרו.

"סלח לי על כל חטאי..."

"סלח לי על כל חטאי..."

"אני מבקש ומבקשת ממך לבוא לחיות בלבי..."

"אני מבקש," "אני מבקשת," ממך לבוא לחיות בלבי..." הם החרו-החזיקו אחרי.

"להושיע אותי ולחיות אתי לתמיד..."

ילדי קיבלו את האדון. פניהם הקטנים שפעו אור והם צחקו, היללו ושיבחו את אלוהים! 

עכשיו היינו ברכב כשפנינו מועדות לפארק המים. תיארתי לעצמי שהמראה יהיה מרהיב. פארק מים באמצע המדבר! ממש התגשמות דברי נבואתו של ישעיה שאמר "כי נבקעו במדבר המים ונחלים בערבה."

נראה שרק דבר אחד עמד לנו למכשול. ברוך ואני היינו מובטלים מזה חודשים. אמנם בחסד אלוהים הצלחנו להתקיים באמונה, ועל ידי נסיו, אבל הכניסה לפארק המים הייתה יקרה. אמנם ידעתי שבשל היותי מדריכת תיירים קיימת אפשרות שאוכל להיכנס חינם, או תמורת סכום כסף מזערי, אך הדבר לא היה וודאי.

סיפרתי לעדי את האמת. "עדי, אינני יודעת כיצד ניכנס, משום שאין ברשותנו די כסף כדי לשלם עבור הכרטיסים. לכן אל תתאכזבי אם לא נוכל לבקר בפארק היום. אולי במקום זה נעשה משהו אחר."

עדי ענתה לי בכובד ראש, "אמא, האם התפללת?"

"כמובן עדי שהתפללתי שאלוהים יאפשר לנו לבלות בפארק המים."

"אם התפללת אמא, למה את לא מאמינה?" גערה בי עדי והוסיפה, "אם התפללת ואת מאמינה באלוהים אנחנו ניכנס!"

כמובן! לבתי הקטנה הייתה יותר אמונה מאשר לי! בת השש הזו ידעה יותר על אלוהים ממני. היא אמרה את האמת - אם אנו מתפללים אין צורך לדאוג. כמובן שאלוהים יענה לתפילותינו!

בילינו יום נפלא בפארק המים.

*   *   *   *

"כל עוד אני חי את לא תראי את הילדים!" צעק עלי דני. "נמאס לי לשמוע את יובל כשהוא חוזר הביתה ושר את השירים האלו על המשיח. לא תוכלי להמשיך ולשטוף את מוחם של הילדים. אני אוסר עליך ללמד אותם על המשיח!"

"דני, היחיד שיכול לאסור עלי לראות את הילדים הנו האל היושב במרומים. מה שאתה אומר אינו חשוב, רק לדברי אלוהים ישנה חשיבות." הצלחתי להישאר רגועה, על אף התשובה החד- משמעית שלי. "בביתי הילדים ילמדו על אלוהים. אתה בביתך, תלמד אותם דברים שאתה רוצה, אבל בביתי הם ילמדו לשבח ולעבוד את ה', וזה סוף הסיפור."

הוא זעף. הוא רצה להכות אותי, כפי שעשה בעבר, אבל לא העז. הוא ידע שעכשיו אצור בי כוח. מה שהוא לא ידע הוא שאני מוקפת במלאכיו של אלוהים. אני ידעתי שאלוהים מגן עלי. הפעם הוא לא העז לגעת בי! הוא לא יכול היה לפגוע בי יותר! הוא ידע שהוא הגיע לקצה הגבול!

לקראת סוף השבוע התפללתי, "אדון, אני מודה לך שתפתח את לבו של דני כדי שאוכל לראות שוב את הילדים. אני מודה לך, אדון, שאתה היחיד שיכול להרשות, או לאסור עלי לראות את הילדים וששום דבר אינו יכול לחצוץ ביני לבין הילדים שלי. אני מתפללת בשמו של ישוע."

כשסיימתי חייגתי את מספרו של דני. כשהוא הרים את השפופרת אמרתי לו, "דני, אני באה לקחת את הילדים לסוף השבוע."

בצייתנות של חתלתול אמר דני, "בסדר." אלוהים שינה את לבו!

בתחילת השבוע הוא הכריז שלעולם לא אראה אותם שוב, ובסוף השבוע הוא הביע את הסכמתו.

תרחיש זה חזר על עצמו שוב ושוב, שבוע אחר שבוע. אלוהים הפך את ליבו בכל פעם שעמדתי על שלי. החלטתי שלא לתת דעתי לאיומיו, יהיו אשר יהיו, ולהמשיך וללמד את הילדים על אלוהים. בספר הבריתות נאמר, "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה."

ידעתי שלא נותר לי זמן רב להיות אתם. ברוך ואני עמדנו לנסוע בקרוב, מתוך ציות לאלוהים, לבית הספר המשיחי. מי יודע מתי אתראה אתם שוב?! אם אחנך אותם על פי דרכו, הם לא יסורו מדרך זו. הם לא יעסקו בכשפים ובדומיהם. הם לא יחטאו בחוסר אמונה. הם יכירו את אלוהים והם יגדלו אתו.  

רק ימים ספורים נותרו לי עם עדי ויובל, חודש אפריל התקרב ובא. 

יום חתונתנו, יחול בעוד שבוע, בשמונה באפריל. החפצים שהעמדנו למכירה כמעט ותמו. ברשותנו עדיין לא הייתה פרוטה אחת לכרטיסי הטיסה, או עבור מסיבת החתונה. מסיבה שתכננו, בהשראת רוח הקודש, במסעדת "הטיילת" המשקיפה על כל ירושלים. האירוע אמור היה להיות פתוח לעיני כל. התשלום היה גבוה, כי הזמנו ארוחה מלאה, בת חמש מנות, עבור אורחינו הרבים.

העצבנות החלה לתת בי את אותותיה. "ברוך, האם תוכל להתפלל אתי?" שאלתי. "או שאלוהים יספק לנו את הכסף, או שלא ניסע לשום מקום!" אפריל הלך והתקרב ואני כבר אמרתי לילדים: "אמא עומדת לעזוב בקרוב." לא רציתי לשחק ברגשותיהם, ולסתור את אשר כבר הודעתי להם.

התפללתי בכל לבי, "אלוהים ספק את הכסף." הוא לימד אותנו לבטוח בו משום שעל פני השטח לא התרחש דבר. 

יום לפני החתונה נפגשנו עם רועי הקהילה ועם מי שהיה מיועד להנחות את ה'הלל', כשאנו עוברים על הפרטים האחרונים. שני רועי קהילה היו אמורים להשיא אותנו, האחד יהודי, והאחר אינו יהודי, כדי להדגיש את האחדות בין יהודי לגוי בגוף המשיח.

אחרי החזרה העמסנו את הרכב הירוק. גם אותו התכוונו למכור, אך איש לא רצה לקנותו. עלינו עליו ונסענו, מבלי להיות מודעים לכך שהשטן אורב לנו בפינה. 

נהגת שאיבדה שליטה על רכבה התנגשה בנו. רכבה ניזוק לחלוטין, ובעזרת השם, איש לא נפגע! גם הרכב שלנו ניזוק. זה היה הרכוש היחידי שהיה לנו. פדיון מכירתו היה אולי מאפשר לנו לקנות כרטיסים להוואי ולארצות הברית. עכשיו הרכב נפגע.

באסיפת הקהילה שהתקיימה באותו יום בימק"א, ניגשה אלי מישהי ואמרה, "דומיניקה, אלוהים אמר לי לעשות משהו מיוחד עבורך. אני קוסמטיקאית. ביום שלפני החתונה אני רוצה לפנק אותך במשך 24 שעות. אתן לך עיסוי, וטיפולים אחרים, כאלה שמקבלת מלכה לפני נישואיה."

חבקתי אותה. "תודה לך! זו ברכה מאלוהים. אשמח מאד." 

שבת הגיעה, יום לפני מועד חתונתנו. התרגשנו מאד לקראת הטקס, אבל רגשותינו היו מעורבים. היינו אמורים לטוס להוואי בתשעה באפריל, יום לאחר החתונה. הזמנו כרטיסים באמונה, אף על פי שעכשיו, יומיים לפני הטיסה, עדיין לא הייתה בידינו אגורה שחוקה. גם כסף עבור מסיבת הנשואים לא היה לנו. 

הדבר הקשה מכל נעשה. סיפרתי לילדים שאנו עומדים לעזוב. לעולם לא אשכח את דבריה של עדי:

"אמא, אינני רוצה לעזבך." לבי נקרע. "אלי היקר האם עדי תבין אי פעם מדוע אני עוזבת אותה?"

הכאב שבלבי היה עמוק מאד בעת שניסיתי להישמע עליזה.

 "הדבר הראשון שאעשה כשנגיע לארצות הברית, עדי, הוא לשלוח לך בית בובות." נראה שמלים אלו הסיחו את דעתה במעט מהנושא הכאוב... אך ליבות כולנו שתתו דם ביום זה.

ידעתי שאם אציית לאלוהים הוא יאחה את משפחתנו ביום מן הימים. כמה הייתי רוצה שהילדים יהיו במשמורת שלי! שהרי הייתי יכולה לקחתם אתי.

אולם היה לי ברור שאביהם לא יסכים לשחררם. "על גופתי המתה!" אמר דני ומלותיו עדיין הדהדו באזני.  "אבל האלוהים הוא שיודע," אמרתי לעצמי, "התכניות שלו הן יותר מקיפות ממה שאנו יכולים לשער ולהבין מנקודת מבטנו המוגבלת." 

ארזנו את חפצינו. עזבנו את הדירה והתגוררנו אצל חברים. היינו נשואים כדת וכדין )בטקס נישואים ברבנות(, אבל עוד לא חגגנו בקרב היהודים המשיחיים ועדיין לא קבלנו את ברכת הרועים.

רגשותינו היו מעורבים משום שאף פעם לא היינו עדים לנס כלכלי גדול-מימדים. כמאמינה חדשה, מזה שנה ומחצה בלבד, ניסיוני שלי היה מועט ביותר. 

היה זה יום לפני חגיגת הנישואים. ברוך רצה להתקשר לידי­דים בצפון הארץ שהיו מעונינים בעבר לקנות את רכבו, אבל לא יכלו לעמוד בתשלום 4,000 דולר, שהוא דרש תמורתו.  הם הציעו לשלם בתשלומים אך לנו זה לא התאים. עכשיו הוא רצה להתקשר אתם שוב. אני בקשתי ממנו לא לעשות זאת. ברוך טלפן חרף התנגדותי.

מן העבר השני של הקו שאל אותו גרג, "ברוך, האם אתה עדיין מוכר את רכבך?"

ברוך אישר שהרכב עדיין עומד למכירה. הוא ידע שהביטוח יכסה את מחיר התיקון ושמצב הרכב הוא תקין. אלוהים אמר לו למכור את הרכב במחיר של 4,500 דולר וככתוב, "שמוע, מזבח טוב."

גרג אמר, "אנחנו נקנה את הרכב. מחר נבוא לחתונה ונביא לך את הכסף. ברונית מגרמניה ברכה אותנו," הוא המשיך להסביר, "היא נתנה לנו סכום של 4,500 דולר כדי לקנות כלי תחבורה על מנת להסיע אותה. היא אוהבת אותנו ומעונינת שנסיע אותה. הרכב שלך עדיף על מכונית, משום שיש בו מקום מספיק לכל המשפחה. יתר על כן, בדרך זו נוכל לברך גם אותך. סכום הכסף הזה היה נס גדול בשבילנו!"

פניו של ברוך קרנו מאושר! כל כך הרבה שמחה הוא לא הפגין מזה שבועות. כשהוא שוחח בטלפון לא ידעתי במה דברים אמורים, אבל בתום השיחה, כשנודע לי הדבר, קפצתי משמחה כשאני מהללת את אלוהים.

"כמה מופלא, כמה מופלא! יום לפני חתונתנו, יומיים לפני הטיסה! הרכב הירוק והמכוער, שעבר תאונה, נמכר ב- 4,500 דולר לאנשים שאין להם כסף, בגלל ברונית גרמניה שאוהבת אותם ורוצה שהם יסיעו אותה!"

אל שדי הוא כה גדול, כה אדיר, ואף פעם לא מאחר בהבטחותיו. יש לו יכולת להזיז הרים בעקבות תפילה! היינו המומים, נפעמים ונרגשים. 

החלטנו לא לראות זה את זו בשארית היום שנותרה. ברוך לא ראה את שמלת החתונה שלי שתוכננה בהשראת רוח הקודש, ונראתה כבגד של כהן. היה עליה אבנט רחב, עבודת יד. הוא הפקיד אותי בידי הקוסמטיקאית, כדי שזו תחולל בי את נפלאותיה. נפרדנו עד לחתונה. מתוך השתאות מוחלטת מסרתי את עצמי לידיה האמונות של הקוסמטיקאית שהעניקה לי טיפול מלכותי; עיסוים מעיסוים שונים, משחות למיניהן, כדי שאהיה כלה יפהפייה לברוך בירמן.