פרק כח

מפגש עם ייעודי

חלפה שנה ושוב חגגנו בירושלים את חג הסוכות. כן, שנה תמימה עברה מאז נכנס האדון לחיי, שנה בה התרחשו דברים רבים. הייתי מאורסת לגבר שאלוהים הכין בשבילי. חיי החלו מקבלים צורה ומשמעות.

באותה תקופה היה ברוך מחוסר עבודה. על אף היותו בעל חברה להתקנת מזגנים היו עסקיו חלשים. היה עלינו להתמודד עם קשיים כלכליים. נאמנותו של אלוהים עמדה לנו, ויום יום הוא סיפק את צרכינו.

אני הייתי זקוקה למקום מגורים. בתקופה בה עזבתי את ביתי הקטן הדרכתי קבוצת תיירים, כך שמידי לילה, במשך עשרה ימים, הייתה לי קורת גג. לנתי בבתי מלון בהם התגוררה הקבוצה. אבל עכשיו תם הסיור ואני נותרתי ללא קורת גג. 

מספר ימים קודם לכן לקחתי את התיירים לכותל המערבי. סיפרתי להם כי הם יכולים לכתוב את בקשותיהם על פתקים קטנים ולטמון אותם בחריצי הכותל, וכי אלוהי ישראל יענה לתפילותיהם. משיחה מיוחדת הייתה על ה'קיר' הזה, משום שכאשר נבנה המקדש התפלל המלך שלמה:

"וגם  אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמיים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי"   )מלכים א' ח' 41-43(.

וכך, כל התיירים בקבוצה, שהייתה קבוצה נוצרית, כתבו את בקשותיהם והטמינו אותן בין אבני הכותל. אני כמובן לא עשיתי זאת, משום שיכולתי לפנות ישירות לאלוהים. יתר על כן, זה היה 'קל' מדי, ולכן בעצמי לא עשיתי את הדבר אותו הוריתי לאחרים.

בעוד התיירים כותבים את בקשותיהם התפללתי, "אלוהים, מזה זמן שאני שוטחת בפניך את בקשתי למקום מגורים. הן אתה הוא שאמרת לי לעזוב את ביתי הקודם, ועד כה לא סיפקת לי קורת גג. אנא עשה זאת עוד לפני שאסיים להדריך את הקבוצה הזו."

קולו של אלוהים נשמע צלול וברור. "דומיניקה, עשי בדיוק את מה שאמרת לתיירים לעשות. רשמי את בקשתך על פיסת נייר קטנה והכניסי אותה לחרכי הכותל, ואני אענה לתפילתך."

השתאיתי, אך פעלתי בהתאם להנחיות. לא יכולתי להקל ראש בדברים שאמר לי האל; השפלתי עצמי בפניו, כתבתי את בקשתי על פיסת נייר, קיפלתי אותה והנחתיה בין חריצי הכותל.

יום לפני שתמה תקופת ההדרכה נתלתה מודעה במעלה אדומים. במודעה פרסמו חדר להשכרה, במרחק חמש דקות הליכה בלבד מביתו של ברוך. המחיר הנדרש היה 100 דולר לחודש. אלוהים ענה לתפילה שעל הפתק שטמנתי בין חריצי הכותל המערבי.

*   *   *   *

"לנסוע לארצות הברית?!" ברוך היה פעור פה. "מה זאת אומרת אלוהים אמר לך לנסוע לארצות הברית?!"

"אני חשה שאלוהים אומר שעלינו ללמוד בבית הספר המקראי הנקרא "המשיח בשביל אומות העולם," ניסיתי להסביר.

ברוך התבונן בי בסבר פנים רציני מאד. בהשקפתו, שעל כל היהודים לחזור לארץ ישראל, לא היה מקום לאפשרות שיהודים גם עשויים לעזוב את ארץ ישראל, אף לא זמנית.

"רק השטן הוא שמוציא יהודים מארץ ישראל! לארצות הברית? וחזרה? מה?"

פתע נחתה עליו שלוות אלוהים ואפפה אותו, וכמתוך הרהור עמוק אמר, "דומיניקה, את צודקת, אלוהים אכן אומר לנו לנסוע וללמוד בבית ספר משיחי ללימודי המקרא."

"ראיתי חזון, ברוך," סיפרתי לו. "נסענו למקום בו היו הרים שחורים, שנראו כהרי געש. היינו מאושרים מאד. שאלתי את האדון, 'איפה אנחנו?' והוא ענה לי, "בהוואי"."

"לאחר מכן ראיתי חזון נוסף, ברוך. ראיתי מסעדה מסתובבת בראש מגדל, וידעתי שאנו נמצאים בעיר כלשהי."

ברוך הפנה שאלה לאחד מאחינו במשיח, שעלה מארצות הברית, והלה אישר שאמנם קיימת מסעדה כזו בעיר דלאס שבטקסס.

היינו נפעמים! בדרך על-טבעית הראה לנו אלוהים לאן עלינו לשים פעמינו; להוואי ולדלאס שבטקסס. אבל היכן נמצא בית הספר "המשיח בשביל אומות העולם?" זאת לא ידענו, האם בהוואי, או שמא בדלאס? 

סיימתי את יום עבודתי עם התיירים ומיהרתי לבנייני האומה, שם, בכניסה, הייתי אמורה לפגוש את ברוך, שכן במקום זה התקיימו חגיגות הסוכות. איזה הבדל בין השנה הקודמת לשנה זו! בשנה שעברה הייתי אמנם מלאת תקווה, אך כה שברירית! ואילו השנה אני בריאה חזקה ומשוחררת; מהלכת עם אלוהים ומלאה בדברו ובעוצמתו.

ברוך איחר כמחצית השעה. בעת שחיכיתי לו התפללתי, "אדוני. היכן הוא?"

"הישארי במקומך," הייתה התשובה.

עמדתי סמוך לעץ ליד הכניסה. המקום המה מאנשים נכנסים ויוצאים, מחכים בהתרגשות לקראת האירוע שעמד להתחיל. לפתע קלטו אזני קול אישה. הפניתי ראשי אליה והתבוננתי בה. היא הייתה לבושה בתלבושת לאומית ארוכה. בשערה הקצוץ היה נתון פרח. על אף ששיבה זרקה בו היא נראתה רעננה ונמרצת מכפי גילה.

היא הבחינה בי ושאלה, "האם את זקוקה לכרטיס כניסה? האם את ישראלית?"

"כן," עניתי לה על שאלתה השניה.

"האם את מאמינה במשיח?"

"כן."

"כמה נפלא! האם את יהודיה?"

"כן, אני יהודיה," עניתי.

"אתן לך כרטיס כניסה חופשי."

"תודה, אבל בעלי-לעתיד צריך להגיע בכל רגע, ולו יש כבר כרטיסים."

"ניחא," היא אמרה. "השבח לאל." 

בעוד היא מתרחקת הניעה אותי רוח הקודש לקרא לה ולשאול לשמה ולמקום מוצאה.

"סליחה, גברתי, מאין את?"

"אני מהוואי."

לבי ניתר... הוואי...! "ומה שמך?"

"שמי הוא מרי השבח-לאל אדמס." 

מרי השבח-לאל אדמס נכנסה לחיינו. היא הייתה כמו הר געש העומד להתפרץ בכל רגע; מלאה בדבר אלוהים, בעוצמת רוח הקודש, בשמחת האדון ובבגרות רוחנית. הייתה לה עוצמה להזיז הרים, עוצמה להתפלל לגשם, או לעצור גשמים. נסים ליוו אותה בכל אשר הלכה, כשהיא מטיפה את דבר אלוהים. אלוהים הביא לחיינו משרתת אלוהים אמיתית! היא הפכה למלווה-משגיחה שלנו. למרי השבח-לאל אדמס היה תפקיד חשוב ביותר בחיינו בתקופה בה הראה לנו אלוהים שעלינו לנסוע לארצות הברית. היא לא רק סיפרה לנו על הוואי, אלא גם לימדה אותנו עקרונות בסיסיים של הליכה באמונה.  

הליכה באמונה פרושה שעלינו לבטוח באלוהים בכל רגע ורגע בחיינו, גם בנושאים כלכליים. כאשר נוכחנו לדעת שאין לנו אמצעים לשלם את החשבונות החילונו משבחים ומהללים את אלוהים והתשלום התבצע. מרי השבח-לאל אדמס לימדה אותנו להלל אותו על הכל. שמענו את הדברים הללו קודם, אך אף פעם לא יישמנו אותם בצורה זו. היא עודדה אותנו ואנו אהבנו אותה!

לעתים, כאשר ברוך ואני היינו בביתו, ומרי השבח-לאל אדמס בחדרה, היא הייתה קוראת בקול, "אתם שקטים מדי! מה אתם עושים?" אכן, היא הייתה 'אומנת' נפלאה. היא דאגה לכך שנשאר טהורים עד יום חתונתנו! 

לילה אחד, כאשר שהינו שלושתנו בדירתו של ברוך, כשכל אחד מאתנו בחדר נפרד, שמעתי  רחשים מוזרים בארבע לפנות בוקר. לפתע ראיתי את ברוך יוצא מחדרו כשפניו מעוותים מכאב. "דומיניקה, אינני יכול לנשום! עזרי לי! התפללי בשבילי! אני מת!" במלים אלו הוא צנח על הרצפה וחדל לנשום.

התבוננתי בו בשלווה מוחלטת. "מה אתה עושה על הרצפה ברוך? אתה איש אמונה! אתה לא צריך לשכב כך!"

ברוך החל מכה על חזהו בחוזקה, כמתוך חמה שפוכה, כשהוא פוקד על לבו לפעול ובה-בעת פוקד על השטן להתרחק ממנו! תוך זמן קצר ביותר הוא הצליח לעמוד על רגליו ולצטט פסוקים נגד השטן, שניסה ליטול את חייו ולגרום ללבו לחדול לפעום.

למרות התקף הלב, הרגיש ברוך כל כך חזק לאחר ש'הפגיז' את השטן בפסוקים, עד כי הוא החליט שאלוהים הבריא אותו לחלוטין ושיש בכוחו לצאת לעבודה בה עסק באותה עת. ברוך מצא עבודה בבניין, במשכן כנסת ישראל. לאחר ארוחת הבוקר הוא לקח את הכריכים שלו ויצא ליום עבודתו כשהוא מלא התלהבות ומרץ.

חשתי שלא בנוח. אלוהים אמנם חולל נס מופלא, אבל ברוך יצא מהר מדי לעבודתו הקשה. בשל הרגשתי זו יצאתי מן הבית בעקבותיו. ראיתי את ברוך משתטח מלוא קומתו על המדרכה, כשהוא אינו מסוגל לקום ללא עזרה ולצעוד לבדו. הוא נשען עלי בכבדות ויחד נכנסנו הביתה. במשך שבועיים לא היה מסוגל בעלי לעתיד, שהיה כה חזק ושרירי, להרים כסא. חרף זאת הוא לא הלך לרופא, משום שידע שההחלמה השלמה מהתקף הלב תבוא רק באמצעות תפילה ודבר אלוהים.

מרי השבח-לאל אדמס האמינה בנסים. היא סמכה עליו את ידיה והתפללה, "אלוהים, אל תרפא את לבו הישן. תן לו לב חדש!"

אלוהים אמנם נתן לו לב חדש. הוא נעשה שוב חזק מאד, כאילו מעולם לא סבל מהתקף לב. הוא לא לקח תרופה, לא ביקר אצל רופא, כי אם שם מבטחו בישוע המשיח, רופא ישראל. 

שבעת חודשי האירוסין שלנו היו מלאים בפעילות קדחתנית. למדנו להכיר זה את זו. אחד מן הניסיונות העיקריים שעברו עלינו היה מחסור באמצעי קיום. כל אפשרות לעבודה התבטלה עוד בטרם החלה.

היינו זקוקים לכסף רב לחתונתנו, שעמדה להיערך בשמונה באפריל. היה עלינו לקנות כרטיסי טיסה להוואי, והיינו זקוקים לכסף כדי ללמוד בבית הספר המשיחי בארצות הברית. אלוהים הנחה אותנו לעבוד כמתנדבים מספר חודשים בארגון של מאמינים בהוואי, ואחר כך לנסוע לבית הספר בדלאס שבטקסס. אך אפילו אגורה שחוקה לא התווספה לקופתנו. אחרי התקף הלב לא יכול היה ברוך להמשיך לעבוד בבניין, וכל המאמצים האחרים שלו למצוא עבודה עלו בתוהו. 

כמדריכת תיירים הייתה לי תמיד עבודה רבה. הלוח שלי היה מלא. אך באותה עת בוטלו, בזו אחר זו כל ההזמנות.  הדבר היה כמעט משעשע.

צלצול בטלפון. "האם זו דומיניקה?"

"כן, זו אני."

"דומיניקה, יש לנו קבוצה של חמישים תיירים מצרפת למחר."

"כמובן, אדריך אותם." הנחתי את השפופרת.

לא חלפו דקות אחדות, והטלפון שוב צלצל.

"הלו, זו דומיניקה?"

"כן, זו אני."

"דומיניקה, אנו מצטערים, אך הקבוצה הצרפתית התבטלה."

הדבר חזר על עצמו שוב ושוב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. וכך, תוך תקופה קצרה היינו, ברוך ואני, מובטלים לחלוטין וללא פרוטה בכיס!

אולם האדון סיפק לנו את צרכינו בדרכיו המופלאות.

 יום אחד, בהיותי באוטובוס שלקח אותי לשדה התעופה בן גוריון, דיבר אלי אלוהים: "דומיניקה," הוא אמר, "האם התחלת למכור את כל מטלטליך לפני הנסיעה?"

"לא אדון, לא עשיתי זאת."

"למה את מחכה?" באה השאלה.

כאשר חזרתי הביתה אמרתי לברוך, "אלוהים אומר לי שעלי למכור את כל חפצי."

"בסדר," הוא ענה.

הוצאנו את כל חפצינו למכירה, והתקיימנו מן הפדיון. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. 

במהלך חודשי ההכנה לנישואים ולנסיעה לבית הספר המשיחי, פקדה אותי רוח קודשו של אלוהים ולקחה אותי לעולמות אחרים, שם היה לי חזון. התהלכתי בשמיים עם בן האלוהים, ישוע. הגענו ל'שפת השמיים' כשלפתע ישוע אמר לי, "דומיניקה, הביטי למטה."

השפלתי מבטי וראיתי את הארץ. היא הייתה לבנה לגמרי!  נזכרתי בפסוק "השדות לבנים הם ובשלים לקציר," וכן בפסוק "הקציר רב, אבל הפועלים מעטים."

האדון אמר לי, "דומיניקה, מה את רואה?"

"ובכן אדוני, אני רואה שהשדות מוכנים לקציר."

האדון התבונן בי ואמר, "דומיניקה את נקראת לקציר. אני מתכוון לכך שאת נקראת להישלח לשדות. את נקראת למצוא את האובדים. את נקראת ללכת ולבשר. את נקראת לשרות שלי."

פניתי אל האדון ואמרתי, "אבל אלוהים, מה בקשר לעדי וליובל? איך אוכל לעזבם?"

ממש ברגע זה השתנה החזון. ראיתי לב גדול. ישוע, בן האלוהים ישב במרכז הלב, ועל כל אחת מברכיו היו ילדי. הוא אמר, "דומיניקה, הם בידי, אבל את חייבת ללכת."

כרעתי בפני אל שדי. הסכמתי לציית לכל מה שהוא יאמר ויצווה עלי.

נזכרתי אז שמסלול זה החל כאשר בקיתון הקטן באנגליה מסרתי לו את עצמי; הקדשתי את חיי למענו בהבעת נכונות להישלח, במהלך ההאזנה לקלטת של דארק פרינס.

 "האם תהיה אתה מוכן לעבוד למען אלוהים ולהישלח?" שאל הדובר.

נעמדתי בחדר ההוא ואמרתי, "אלוהים, אבל מה עם ילדי?" אולם לאחר מכן האזנתי לקלטת פעם שניה, כשאני אומרת, "אני בוטחת בך אלוהים שאתה תדאג לילדי. אעשה כרצונך."

באותו יום התחייבתי לאלוהים. מן החזון שניתן לי הבינותי שאלוהים קורא לי לציית ולהתמסר לשרות שלו, גם אם זה כרוך בכאב. אלוהי צבאות חייב להיות ראש וראשון בחיי. האמנתי שגם חיי ילדי יבורכו, בעת שאני אלך בעקבות אלוהי ואציית לו. 

מאז קבוע בלבי, לב אם, כאב עמוק על כך שנמנע ממני לקחת את ילדי לכל מקום אליו מנחה אותי אלוהי ישראל, שהרי ילדי אינם ברשותי. כיום אני יודעת שכאב זה, המלווה אותי כל העת, מקרב אותי לכאבי הזולת, ומעל לכל לכאב שכואב אבינו שבשמיים, על עמו ישראל, על ילדיו אשר בהם בחר מכל העמים ואשר, ברובם הגדול, מתנכרים לו. כאב זה, על ילדי, עתיד להיות כוח מניע בשרותי לאלוהים. הוא יניע אותי לספר לבני עמי על אהבתו הגדולה של אלוהים אשר "שלח את בנו יחידו," את ישוע משיח ישראל "בכדי שלא יאבד כל המאמין בו אך ינחל חיי עולמים."

לאחר נסיעתי לארצות הברית מצאתי את עצמי בעיר קונה שבהוואי. יום אחד חליתי שם מאד וחומי עלה. לא הבנתי כיצד לפתע נפלתי למשכב. המחלה אילצה אותי להישאר רתוקה למיטה. תוך כדי כך עיינתי בנביאים ומבטי התעכב על דבריו הנצחיים של הנביא ירמיה בפרק ל"א, פסוקים 15-17: "כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם."

בקוראי פסוקים אלו צלחה עלי רוח הקודש בעוצמה, וקולו של אלוהים חיים דיבר אלי באופן ברור ביותר, "את הפסוקים האלו אני נותן לך משום שאני אחזיר לך את ילדיך בזמן הנקוב על ידי... על כן אל תבכי, רק האמיני ותראי את בנך ובתך שבים לגבולם, שבים אליך." הבטחה זו עתידה ללוות אותי שנים רבות, כאשר בלבי הידיעה שנצח ישראל לא ישקר. על הבטחותיו, שלא כעל הבטחות בני אדם, ניתן לסמוך!

*   *   *   *

כאשר סיפרתי לברוך על ההתחייבות שעשיתי לפני אלוהים באנגליה, הוא אמר, "דומיניקה, אני הייתי בכנס ההוא בירושלים כאשר דארק פרינס קרא לאנשים להכריז על נכונותם להישלח ולהיות שגרירי המשיח." הוא נשם נשימה עמוקה ואמר בהתרגשות, "ואת יודעת מה עשיתי?"

 "מה?" שאלתי בציפייה.

 "בניגוד לדעותיהם של ידידי הקרובים, הלכתי לבימה והתחייבתי, יחד עם רבים אחרים, להישלח להטיף את בשורת אלוהים. אמרתי כן לאלוהים!" 

במקום אחר ובעת אחרת לקחנו על עצמנו, ברוך ואני, את אותה התחייבות עצמה!