פרק כז

האות הממיתה 

במשך שלושה חדשים נאבקתי עם רגשותיי. היום בו אמר לי אלוהים, "דומיניקה, אני לוקח אותך לירושלים למטרת נישואים," נחקק עמוק בלבי.

הגבר היחיד שהכרתי בירושלים היה ברוך, ולכן האמנתי שאלוהים מן הסתם מתכוון אליו, אבל חששותיי היו רבים!

"אלוהי," התפללתי, "ייתכן וזה רק פרי דמיוני! אינני רוצה להינשא ושוב להתגרש. אלוהים, אני רוצה להיות בטוחה שזה ממך." הייתי נתונה בסערת רגשות.

באותו יום ביקרתי את אמי והיא הציגה בפני את השאלה: "אנדראה, האם את מאוהבת בברוך?"

"כמובן שלא, אמא! אנחנו רק ידידים."

אמא נתנה בי מבט מוזר, כאילו אומרת, "את יכולה לומר שאתם רק ידידים, אבל אני מרגישה שמשהו אחר מתרקם כאן." 

במהלך שלושת החודשים האחרונים התקרבנו מאד, ברוך ואני, זה לזו. בילינו כמעט כל יום וכל ערב יחד. בלילות הוא היה ישן אצל חבריו, משום שכמאמינים כמובן שלא יכולנו להתגורר בחדר אחד או בדירה משותפת. כדי לכבד את אלוהים, את דברו ואת קשר הנשואים לא יכולנו לקיים יחסי אישות. כך קידשנו את יחסינו ואת גופנו, ולא נתנו מקום לשטן לנסות אותנו. אף על פי כן, בילינו שעות רבות ביחד. ברוך מצא עבודה בבניין, קרוב למקום מגורי, למרות שביתו היה בירושלים. כאן באזור היו לו מספר חברים שאצלם הוא יכול היה ללון. הפכנו בני זוג לתפילה. היינו מתפללים יחד ומבקרים בבית החולים לחולי נפש, כדי לתת שרות לחולים.

יום אחד, בבואנו לאסיפת בית, ביקש אותנו המנהיג, שידע על ביקורינו בבית החולים, לתת עדות על המתרחש שם. נעניתי לבקשתו.

"ובכן, היינו שם שוב ביום ג' האחרון. בישרנו את הבשורה ועוד שלושה אנשים נושעו. ברכנו אותם בעוגיות ו..." המנהיג זיכה אותי במבט נוקב ואמר, "נראה שאתם יחד כל הזמן." הדבר התחיל מדאיג אותו. כאח יקר במשיח וכרועה הקהילה הוא דאג לי מאד. שמחתי על כך, משום שלא רציתי לטעות שוב.

*   *   *   *

ברוך ואני היינו בדרכנו לירושלים, לבקר כמה מידידיו. נסענו ברכבו - שלמרות צבעו הירוק המכוער היה לנו לברכה.

"ברוך, אמי שאלה אותי היום שאלה מוזרה ביותר," ספרתי לו.

"כן?"

"ובכן, היא שאלה אותי אם אני מאוהבת בך?"

ברוך הזדקף, "כן, ומה ענית לה?"

"אמרתי, כמובן, שלא. הסברתי לה שאנחנו רק ידידים."

ברוך החוויר והשתתק לחלוטין. לאחר מספר דקות הוא החליף את נושא השיחה )או כך לפחות נראה היה(, כשהוא מדבר על משהו משני לחלוטין.

"יש לי," הוא אמר, "מרשם יוצא מן הכלל לעוגת שוקולד. אין ספק שאתאהב בזו שתצליח לאפות את עוגת השוקולד הזו עבורי, כי זו עוגת השוקולד הטעימה ביותר שאכלתי מעודי.  הדרך ללבי עוברת דרך חיכי."

בהיותי תזונאית לא היו עוגות שוקולד מן המאכלים החביבים עלי, אך בנושא המזון גיליתי מעט יותר גמישות מאשר בנושאים מהותיים יותר. על כן אמרתי לברוך, "אל תהיה כל כך דרמטי, אני ידידתך ואני יודעת לאפות. רק תן לי את המרשם הנפלא הזה ואני אאפה את העוגה עבורך, ואפילו לא אגבה ממך את מחיר ההתאהבות." 

לפתע הטה ברוך את הרכב לשולי הכביש, כשהוא עוצר אותו באחת, מפנה מבטו אלי ואומר, "זה מאוחר מדי, דומיניקה, אני כבר מאוהב בך!"

רק הבוקר הצהרתי בפני אמי שאינני אוהבת את האיש. אמנם לא התכוונתי לכך, אך היה עלי לגונן על לבי, כי לא רציתי להתאהב שוב. בשבילי התאהבות פרושה צרות, על אף שאלוהים דיבר אלי באומרו שברוך יהיה בעלי. ידעתי שהיה זה קול אלוהים, אולם פחדתי עד אימה.

סקרתי שוב את האיש בעל לב הזהב. לפעמים הוא היה מאד קשוח ומחוספס, אבל התבוננתי בעיניו מלאות הדמעות, מלאות האהבה. בשקט אמרתי, "כמדומני שגם אני מאוהבת בך." 

ברם, לברוך היו דעות שלא איפשרו לו לשאת אותי. הוא האמין שאסור לו לשאת גרושה. שוב ושוב היה אומר זאת, כשהוא מוסיף, "מה אפשר לעשות? אני מאוהב בך אבל אינני יכול להינשא לך."

יום אחד עוררו דבריו את חמתי: "ברוך, אם אני די טובה בשביל אלוהים, אני די טובה בשבילך. בספר הבריתות כתוב שאני בריאה חדשה. כל מה שהיה בעבר נמחק. ניתנו לי חיים חדשים לגמרי. אלוהים אמר לי שבמשיח אנשא בפעם הראשונה. אינני גרושה יותר. אלוהים עשה פעולה רוחנית, הוא איפשר לי להתחיל בחיים חדשים, כאילו לא הייתי נשואה בעבר."

ברוך האזין. "כן, אבל הדברים הללו צריכים להתבהר לי בעצמי מתוך ספר הבריתות"

*   *   *   *

ברוך החליט להתבודד ולהתייחד עם אלוהים שלושה ימים תוך כדי צום ותפילה, כדי לדעת מהו רצון אלוהים בנושא הנישואים. הוא רצה באמת ובתמים לשמוע מאלוהים, למרות שהוא אהב אותי מאד.  ניצלתי את הזמן כדי לבקר את אמי ולקחת מביתה כמה מן החפצים שלי שעדיין היו שם. נטלתי תכשיטים ועוד מספר פריטים אחרים. בכמה מן החפצים הללו, שרשראות ועגילים, עשיתי שימוש עוד כשהייתי באילת. הייתה אצלה אפילו מזוודה ובה כלי הימורים וגם קלפים בהם השתמשתי כשהייתי קוראת בכף היד. הבאתי את כל החפצים הללו לביתי הקטן. ידעתי שבסופו של דבר אפטר מרובם, אבל חשבתי להשאיר את התכשיטים. בורותי הייתה לי לרועץ. תוך זמן קצר ביותר תקף אותי כאב ראש נורא. שנאתי את עצמי. שנאתי את הבית בו גרתי; האווירה שבו השתנתה לחלוטין. רציתי למות! לא ידעתי מה לעשות ולכן התקשרתי לידידינו מרים ורביב.

"אנא בואו," התחננתי. "ברוך עזב לשלושה ימים ואני מרגישה נורא. איני יודעת מה לעשות. אני רוצה שהוא ישוב. אני מרגישה נורא!"

לא הייתי אני עצמי! הם באו והתפללו בשבילי אך לא הצליחו לעמוד על שורש הבעיה, כשם שגם אני לא הצלחתי לעשות זאת.

וכך, ביום השלישי, הייתי סחוטה לגמרי. לא יכולתי לעשות דבר! הרגשתי שאני נחנקת! לא יכולתי לנוע. מוחי היה מבולבל, בעוד אני שרועה על הספה מבלי יכולת לזוז. רציתי לברוח מן המקום!

הדבר היחיד שאלוהים הראה לי בתפילה בימים הללו, הוא שביום א' ברוך כבר יהיה אתי. 

ברוך חזר בשבת. עם היכנסו אמרתי לו, "ברוך הוציאני מכאן, אני שונאת את המקום הזה!"

ברוך נדהם. הוא ידע שאהבתי את ביתי הקטן. נוכחות אלוהים שרתה שם כל העת.

"דומיניקה, מה קרה לך?" הוא שאל.

"אל תדאג, רק הוצא אותי מכאן, מהר! איני יכולה לשאת את המקום הזה עוד רגע נוסף."

יצאנו מן הבית. כשהתרחקנו מהמקום הוא סיפר לי את אשר אירע לו בשלושת הימים האחרונים, ואילו אני סיפרתי לו על הדברים שהבאתי מבית אמי. ציינתי שבחלק מן הדברים עשיתי שימוש כשעסקתי בכשפים באילת.

ברוך הזדקר וקרא, "את עשית מה...?"

חזרתי על דברי, "הבאתי את הדברים הביתה והם עדיין שם."

ברוך התבונן בי בפליאה ותפס בידי. "בואי הביתה, מיד! בואי נלך!" הוא משך אותי אל הרכב ונסע הביתה. ברגע שנכנסנו הוא שאל, "היכן החפצים הללו?"

הראיתי לו את קופסת הפלסטיק, את הקופסאות הקטנות ואת התכשיטים.

"היפטרי מהם!" הוא קרא בקול. "עליך לשרוף אותם!"

"למה? מדוע?"

"משום שאלו חפצים מקוללים! אלו תשמישי כשוף! את השתמשת בהם בזמן שעסקת באותן פעילויות מגונות! יש להם השפעה רוחנית עליך. הם מרעילים אותך ואת ביתך!" 

כמה נכון! הכיתי במצחי ואמרתי, "הרי מאז שהבאתי אותם הביתה שאלתי את נפשי למות! לא הייתי מסוגלת לעשות דבר! הייתי מדוכאת, חנוקה, ואווירת ביתי השתנתה פלאים."

כמה מהר שכחתי איזו השפעה הרסנית יש לחפצים הקשורים לכשוף ולתורות הנסתר השטניות, וזאת למרות שבהנחיית לארי כבר נפטרתי מחפצים ומספרים, עוד בהיותי מאמינה 'טרייה' בירושלים. ברוך אמר, "זו הסיבה למצבך! אלו הם חפצים מקוללים. אסור שיהיו ברשותך חפצים כאלו! בואי נשרוף אותם!"

עשיתי זאת בשמחה. הוא הוציא אותם החוצה ושרפנו אותם, כשאנו מתבוננים בהם בשאט נפש. אחר כך הוא גרש כל שריד שטני ורוחות שטרם הסתלקו.

לאחר פעולה זו ניקינו את הבית בתפילה, בהלל ובהשתחוות לה', ואז שבה השכינה לביתי ושוחררתי כליל מן הדיכוי שחוויתי.

מאותו יום ואילך למדתי לקח;  יש לשים לב לחפצים שמכניסים הביתה. ישנם פריטים מקוללים, אף כי איננו יודעים זאת. לעתים אנו מביאים בתמימות מזכרות מארצות אחרות, כגון פסלונים ודומיהם, כאשר קיימת אפשרות שבחפצים הללו נעשה שימוש בפולחני עבודת אלילים ומסיבה זו רובצת עליהם קללה. כך למדתי שבבית מאמינים לא צריך להיות פריט מקולל, אלא רק פריטים שעשויים להביא כבוד לאלוהים. לקח זה עלה לי במחיר של שלושת ימי דיכאון ומועקה, אך היה כדאי. 

באותו ערב התכנסה קהילתנו הקטנה באחד מבתי החברים. אפרים, ידיד יקר אשר תמיד העניק קורת גג לברוך כאשר האחרון היה בסביבה, נשא את הדרשה. לפתע פתאום הוא ציטט משפט מן הכתובים שלא היה לו קשר ישיר לדבריו האחרים. הוא אמר: "האות ממיתה, אבל הרוח מחיה."

משפט זה נחקק עמוק עמוק במוחו ובלבו של ברוך. תוך זמן קצר ביותר עתיד היה אלוהים להזכיר לו את המלים הללו. הדברים הללו נודעו לי מאוחר יותר מפיו של ברוך, מאחר ואני עצמי לא נכחתי בחדר באותן דקות.

"דומיניקה," אמר אלי האל בצאתי מן החדר, "מחר בשעה 8.30."

"למה הכוונה 'מחר בשעה 8.30', אדון?"

לא קבלתי תשובה. נותרתי עם  המידע הסתום הזה. חזרתי לאסיפה והתיישבתי במקומי. 

בסוף האסיפה ניגש אלי מנהיג הקבוצה. "דומיניקה, אני רוצה לשוחח אתך." הוא נראה מודאג ביותר. "מחר בבוקר אבוא לביתך עם אשתי כדי לשוחח אתך על ברוך, ועל הקשר שביניכם."

"בסדר גמור, אשמח לקבל אתכם ולשוחח אתכם על היחסים הללו."

"אם כן, מחר בשעה 8 ."

כמה דקות קודם לכן ציין אלוהים את השעה 8.30 , אולי הוא בעצם התכוון לשעה 8.00. שמונה, או שמונה ושלושים, אין הבדל גדול?!

עדיין לא למדתי שאלוהי ישראל דייקן מאד בכל הנוגע לשעות ולזמנים.

"אחכה לכם מחר בשעה 8."

"אני לא רוצה שברוך יהיה נוכח. אני רוצה לשוחח רק אתך," הוא הוסיף.

"אין בעיות." 

הבוקר הגיע. יובל היה אתי. הוא ישן בסמוך אלי. כאשר הגיעו אורחי המיועדים יצא יובל לשחק בחצר, דבר שהוא אהב לעשות.

למרות הבעת פניהם הרצינית של אורחיי הם האירו לי פנים. הוקרתי אותם מאד והתייחסתי בכובד ראש לדבריהם. הם התיישבו. מנהיג הקהילה פתח בדבריו, "דומיניקה, בואי נתחיל. הסבירי לי, מהו טיב יחסיך עם ברוך?" בלבי חשבתי, "אלוהים מה אומר לו עכשיו? אני יודעת שברוך מאוהב בי ואני בו, אבל השקפות מסוימות מונעות ממנו להינשא לי. מה אומר לו אדון?" ואז, כאילו בהנחיית רוח הקודש, החילותי מגוללת בפניו את הסיפור מראשיתו.

"אספר לך את הסיפור מן ההתחלה. את ברוך פגשתי לראשונה לפני כשבעה או שמונה חודשים. זה היה באזור התחנה המרכזית בירושלים. באותה עת אמרתי, "אלוהים, איני רוצה לראות איש זה שנית!"

וכך המשכתי;  סיפרתי למאזיניי כיצד חזרתי מאנגליה והת­קשרתי לברוך, בבקשה לעזרה בהעברת חפצי מירושלים. סיפרתי להם כיצד התחלנו לבקר בבית החולים לחולי נפש, ושאנשים נושעו ונרפאו משיגעונם, ואיך התחילה להיווצר קהילה קטנה בתוך בית החולים. סיפרתי לו על הוושעותו של אחי אריאל. אך על השאלה שנשאלתי טרם עניתי. כל העת התפללתי בלבי לעזרת אלוהים. בערב הקודם אמרתי לברוך שמנהיגי קהילתנו מתכוננים לבוא.

 "ברוך, מוטב שתפגיע עבורי, משום שהם באים לשאול אותי עליך, ואין לי מושג מה עלי לומר להם." "בסדר," ענה ברוך, "אקום מוקדם ואתפלל בשבילך, ובשעה שמונה, כשהם ידרכו על סף דלתך, אעתיר לאלוהים עבורך."  

ברוך לן בביתם של רימונה ואפרים, החבר שנשא את הדרשה בערב הקודם. בשעה 8:29, כשאני עדיין במהלך סיפורי על השתלשלות הקשר ביני לבין ברוך, שמעתי לפתע קולות מבחוץ.

"ברוך! ברוך!" שמעתי את יובל קורא בהתרגשות. "אמא, ברוך כאן!" יובל אהב את  ברוך שהיה חברו הטוב.

ברוך התפרץ לחדר בו ניהלנו את שיחתנו. הוא לא אמר דבר, משום שהוא התנשם. הוא רץ מביתם של אפרים ורימונה לביתי, מרחק של חמש או עשר דקות.

"אפשר להציע לך מים, ברוך?" שאלתי.

הוא נענע בראשו לאות "לא."

"האם אתה רוצה ארוחת בקר?"

ושוב הוא נענע בראשו, כשהוא עדיין מתנשם ואינו מסוגל לדבר.

המנהיג ואשתו לא ראו בעין יפה את ביקורו, משום שהם לא רצו שתשובותיי תהיינה מושפעות מנוכחותו. הם חששו שהוא מנצל אותי. הם רצו מאד להגן עלי ועל כך הייתי אסירת תודה להם.

ברוך הישיר את מבטו לעברי, כשהוא עדיין מתנשף. לפתע נוכחתי לדעת - השעה הייתה בדיוק 8.30 בבוקר! מישהו שלח אלי את ברוך, זו הייתה רוח הקודש, אבל לא ידעתי מדוע. לא ידעתי שבעת התפילה באותו בוקר שחרר אלוהים את ברוך מן האות הממיתה אלי הרוח המחייה.

ברוך התנשם עמוקות, הצביע עלי באצבעו בדרמטיות ואמר, "דומיניקה האם תינשאי לי?"

שלוות אלוהים הציפה אותי וכיסתה אותי מקודקודי ועד לבהונות רגלי. "כן. כמובן שאנשא לך."

זה היה הכל. ברוך השתתק. הפניתי את ראשי לעבר אורחיי ואמרתי, "זו התשובה לשאלה שלכם בקשר ליחסינו."

הם לא שמחו כלל! הם חשו שהעניין היה דרמטי מדי ועזבו במורת רוח.

גם ברוך עזב, באומרו, "אני עוזב, ולא אטריד אותך." הוא לא נגע אפילו בידי. "אחזור לקחתך בשעה 11. נצא לקנות טבעת יהלום לאירושינו. היי מוכנה." אמר והלך לדרכו.

לבי ניתר בי משמחה, אבל רועי קהילתי לא היו מרוצים. לא לכך הם ציפו. אולם על כל אחד מאתנו יש ללמוד שאלוהים פועל בדרכים שונות ורבות. אלוהים דיבר אלי ונקב בשעה 8.30 . הוא לא פרש. בדיוק בשעה 8.30 ביקש ברוך את ידי, ובדיוק באותה שעה עניתי "כן." 

ברוך ואני בילינו ימים רבים בתפילה ובצום כדי שרועה הקהילה שלנו יסכים לנישואינו. לא רצינו להינשא מתוך מרדנות. השתוקקנו לזכות בברכתו.

יום אחד נכנסנו למשרדו, ובחוצפה ישראלית טיפוסית אמרתי, "לא נעזוב את משרדך עד שתברך את נישואינו."

הוא היה נבוך. "ניחא," אמר, "הניחו לי להתפלל למענכם." בעודו מתפלל צלחה עליו רוח הקודש, ותפילתו הייתה לנו לברכה גדולה מאד! כך הוא הגיע להכרה שאכן היה זה רצון אלוהים שנינשא. 

מספר ימים לאחר מכן דיברה אלי רוח קודשו של אלוהים, "דומיניקה, אני רוצה שתעזבי את הבית הזה שנתתי לך." הבית ניתן לי ביוני, ובשלושים ואחת באוגוסט התארסתי. ביליתי שלושה חודשים במקום. עכשיו אלוהים אמר, "אני רוצה שתעברי. לכי לירושלים ושכרי מקום קטן בסמוך לביתו של ברוך. עליכם להיות איש בקרבת רעותו בזמן האירוסין, לצורך הגשמת תכניותיי עבורכם, ולשם כך עליכם להימצא במקום אחד. ברוך צריך לחזור לירושלים."

"אם אמנם אתה הוא הדובר אלי, אדון, אני מבקשת ממך שבית זה ישכר מיידית ושלא אצטרך להשקיע בכך מאמץ רב. אם זה אכן יתרחש אדע שאתה הוא שדיברת."

ואמנם, האדם הראשון שבא לראות את הבית שכר אותו. בעלי הבית שמחו על כי השארתי את הבית מסודר ונקי וסילקתי את תשלומי החשבונות. רק אלוהים יכול היה לשכנע אותי לעבור מן המקום הנפלא הזה שהייתה בו מנוחה ושלווה. יתר על כן, המקום היה קרוב לביתם של ילדי ויכולתי לראות אותם כמעט מידי יום. ידעתי שמחמת המעבר לירושלים לא אוכל להמשיך ולראותם לעתים כה תכופות, אולי בסופי השבוע. זה היה הקורבן שנתבע ממני על ידי אלוהים, אבל הייתי מוכנה למלא את כל בקשותיו.

אולם גם אם לא אוכל לראות את ילדי לעתים מזומנות, ידעתי שאלוהים יפצה אותי בצורה זו או אחרת. הייתי חייבת לו את חיי וכל נשימה מנשמות אפי, ולכן גם אם לא אוכל לראות את ילדי היקרים בתכיפות שבה התראינו לאחרונה, אמשיך ואציית לו, כי הוא עצמו יהיה "שכרי הרב."