פרק כה

ברוך 

"אמא, הגיע הזמן שאעזוב," אמרתי לה. "עלי להמשיך את חיי."

"אם את מרגישה שעליך לעזוב אנדראה זה בסדר מצדי, שהית אתנו במשך חודשיים, ועכשיו אם את צריכה למצוא מקום משלך אני משחררת אותך, ו..." היא הוסיפה, "אעזור לך לנקות את המקום החדש, במידה ויהיה צורך בכך."

אלוהים סיפק לי בית קטן ונפלא. התפללתי לבית עוד בהיותי באנגליה, ותיארתי אותו בגלויה לעדי. כתבתי אז, "עדי, אלוהים ייתן לי בית קטן עם גינה ועצי פרי ומקום לנדנדה. לא תהיה שם נדנדה, אבל יהיה מקום בשבילה. אלו הסימנים שלפיהם נדע שאלוהים הוא שבחר את המקום." והמקום אכן נמצא. בדרך נס. הוא היה בדיוק כפי שתיארתי אותו לעדי. כאשר הראתי לה את הבית אמרתי, "עדי את רואה, הבית הוא בדיוק כמו זה שתיארתי לך בגלויה. אלוהים עשה בדיוק את אשר הוא הבטיח ונתן לי בית שנמצא במרחק 20 דקות בלבד מביתך. יש בו עצי פרי ומקום לנדנדה. אך נדנדה עדיין אין בו."

עדי הייתה מרוצה. "אמא, כן! אלוהים ענה לתפילותיך."

בית זה עמד להיות בית תפילה. בית לאלוהים. חשבתי שאשאר שם תקופה די ממושכת, אך לא ידעתי זאת בוודאות. רק דבר אחד ידעתי, בין אם הוא ישאירני בו מספר חודשים, או מספר שנים, אעשה הכל כדי לכבד אותו בכל. כל חדר בבית יהיה מוקדש לאלוהים.

הבית היה מצויד ברהיטים מעטים בלבד. ולי לא היו אפילו כלי מטבח די צרכי. אמי השאילה לי מספר דברים, והיא באה לעזור לי לנקות את הבית. 

בשבוע הראשון לשהותי בבית אמרתי לאלוהים, "אבא, אני צריכה שמישהו יעזור לי להביא את החפצים שהשארתי בירושלים לפני נסיעתי לאנגליה." הגיטרה שלי, מכשיר הקלטה, שולחן ועוד כמה חפצים להם הייתי זקוקה נשארו אז בירושלים. "תודה לך אלוהים," אמרתי, "על כך שישנו מישהו שיוכל לעזור לי להביא את חפצי, מישהו בעל רכב גדול."

התפללתי ובקשתי את עזרת אחיי ואחיותיי המשיחיים, אולם איש לא יכול היה להתפנות לעזור לי. הדבר היה מוזר בעיני, משום שעזרה הדדית רווחה מאד בקהילה, אך הפעם היה הדבר שונה.

הייתי מתוסכלת. 

באחת השבתות, באסיפת קהילתנו, ניגש אלי אחד האחים, שהיה בעל רגישות רוחנית, ואמר לי, "דומיניקה, מדוע את כל כך מתאמצת לחפש עזרה? התקשרי לברוך, הוא יעזור לך."

פניתי אליו בשאלה: "איזה ברוך?"

"ברוך בירמן, את יודעת..." הוא אמר.

ברגע זה נזכרתי במקרה שאירע לי בירושלים לפני שנסעתי לאנגליה. ניתרתי ברתיעה, "ברוך בירמן? לא! לא אתקשר לאיש הזה!"

הוא נראה מופתע. "אבל דומיניקה, מדוע? הוא עוזר לכל אחד."

כאשר הוא אמר זאת התרכך לבי במקצת כלפי אותו ברוך בירמן. חשבתי שאם הוא עוזר לכל אחד אולי הוא אינו נורא כל כך, למרות הכל. "בסדר," השבתי, "תן לי את מספר הטלפון שלו."

התקשרתי והאזנתי למסר על ה'מזכירה האלקטרונית': "שלום, כאן ביתו של ברוך בירמן, אנא השאר את הודעתך אחרי הצפצוף."

"שלום," אמרתי, "כאן דומיניקה. איני יודעת אם אתה זוכר אותי, אבל נפגשנו לפני כשישה חדשים בתחנה המרכזית בירושלים. אני זקוקה לעזרתך בהעברת מספר חפצים מירושלים לאזור השרון. אודה לך אם תואיל להתקשר אלי," והשארתי את מספר הטלפון שלי. 

כשהנחתי את שפופרת הטלפון הצטייר בעיני רוחי המקרה שאירע כשישה חדשים לפני כן בתחנה המרכזית בירושלים. הייתי מאמינה חדשה ועדיין שברירית במקצת, על אף שהייתי מלאה ברוח אלוהים, בכוחו ובשמחתו. הדבר אירע בחג הסוכות, זמן בו התוודעתי למספר רב של אנשים שלא הכרתי קודם לכן. ידידיי החדשים ואני הלכנו לטיול רגלי בכוון התחנה המרכזית בירושלים. מיד עם הגיענו לשם הגיח לפתע גבר בעל זקן-מידות ובעל חזות מאיימת למדי. הוא שוחח עם ידידיי  שזה עתה יצאו מחגיגת הסוכות הבינלאומית. לאחר שהחליף אתם מספר מילים הוא פנה אלי, "ברוכה הבאה אחותי!" וחבקני בחיבוק שכמעט רוצץ את כל עצמותיי.

שמחתו השופעת שגלשה בעוצמה כזו, הבהילה אותי. אני, כאמור, הייתי שברירית והיו לי  אז עכבות וחששות כלפי המין הגברי. נרתעתי. גבר עבדקן זה נראה מעין יוחנן מטביל שרירי, בלבה של ירושלים.

"תודה," עניתי על ברכתו. "מה שמך?"

"שמי הוא ברוך, ואני מאמין במשיח. אני כל כך שמח לפגוש אותך, ועוד יותר על כי גם את באת אל ישוע המשיח. איזה יופי!" הוא המשיך לדבר אתי ולספר לי על עצמו.

"איזה אדם מוזר! אינו מכיר אותי והוא כבר מספר לי על עצמו!" לבי נותר קר כלפיו, כשאני אומרת לאלוהים, "אלוהים, הוא מסוג האנשים בהם אינני רוצה לפגוש שנית. הוא כל כך קולני והמוני. תודה לך אדון על כך שלעולם לא אשוב לפוגשו." 

זה היה ברוך בירמן! שרירי ומוצק. מאוחר יותר נודע לי שהוא מתקין מזגני אויר, כשהוא  משתמש, כמובן, בכלי עבודה כבדים כדי לעשות עבודה מאומצת זו. בעבר הוא היה מרים משקולות ונולד מחדש בדרך מופלאה. הוא היה אדם חזק מאד, קצת מחוספס אבל בעל לב של זהב.

באותה עת כל שראיתי היה את זקנו האדיר, ואת שריריו... הוא  נסך בי תחושה מהממת. ואף על פי שבקשתי את אלוהים לא לראותו שנית, הנה מצאתי עצמי מתקשרת אליו ומשאירה לו מסר. 

עדי ויובל שיחקו עמי בחדר. השעה הייתה כבר ארבע אחרי הצהרים. הייתי מתראה אתם כמעט בכל יום, והם בילו אתי בכל סוף שבוע. התקרבנו מאד אחד אל השני. אהבתנו הייתה שלמה, כאילו מעולם לא נפרדנו. בחצר הנחתי בריכת פלסטיק בה הם היו נוהגים להשתכשך. לימדתי אותם דברים שונים, ויחד היללנו את אלוהים כשאנו מקשיבים לקלטות זימרת הלל. נהנינו מאד יחדיו.

חיכיתי לאיש הזה, לברוך בירמן, שהיה צריך להביא את חפצי מירושלים, והייתי קצת מודאגת. דני, אבי הילדים, אמור היה להגיע בכל רגע לקחתם...

לפתע הייתה נקישה בדלת! פתחתי אותה. לפני עמד גבר מגולח למשעי, בעל פנים נאות ומסביר פנים שאמר, "הבאתי את החפצים שלך מירושלים."

"האם אתה ברוך בירמן?"

"כן, זה אני, דומיניקה. אני שמח לראותך."

הייתי מופתעת. האיש נראה כה יפה ומצוחצח ולבוש בקפידה. שאלתי, "אתה הוא האדם אותו פגשתי לפני כשישה חדשים בירושלים?"

הוא צחק. "כן אני אותו האיש, אבל אלוהים לקח ממני את הזקן. התקבלתי לעבודה כמנהל מסעדה כשהתנאי היחיד היה שעלי לגלח את זקני. התפללתי וחשתי שאלוהים פוטר אותי מן הזקן."

"הו," קראתי, "אתה נראה הרבה יותר טוב!"

הוא צחק שנית. "קדימה, יש לנו תקר באחד הצמיגים. צריך להכניס את הדברים שלך מהרכב כדי שאפשר יהיה לתקן אותו."

באותו רגע ממש הגיע דני! ערכתי הכרה ביניהם, ונראה היה שהם מסתדרים זה עם זה. יצאתי החוצה ופרקתי מן הרכב את החפצים.

דני רק אמר, "רונית," )הוא סרב לקרוא לי בשמי החדש(, "באתי לקחת את הילדים, הם צריכים ללכת לישון עוד מעט."

"כמובן," אמרתי. חיבקתי אותם ונשקתי להם. "להתראות מחר." הם יצאו לדרכם עם אביהם.

ברוך עזר לי להכניס הביתה את החפצים הנותרים. כשסיימנו הוא התיישב על כסא, בסמוך לשולחן. הייתה לנו שיחה נעימה ביותר!

איש זה שעליו אמרתי, "תודה לך אדון על כך שלעולם לא אשוב לפוגשו," הפך נאה ומושך בעיני.

הוא סיפר לי כיצד הוא נושע. סיפורו היה מופלא! הוא ישב בבית כלא, כאשר ישוע משיח ישראל התגלה לו בגודל טבעי. הוא ראה אותו, את אפו ואת תווי פניו היהודיים. לראשונה בחייו הבין ברוך שישוע היה יהודי! לא משיח של גויים, כפי שהוא חשב, אלא משיח יהודי! 

"דומיניקה," הוא אמר לי,  "הייתי קשוח. שנאתי את כולם, אבל כאשר ישוע נגע בי ונכנס לחיי, וכאשר קראתי את דברו, מילאה אותי אהבה. כל השנאה נמוגה. אמת דבר אלוהים שחררה אותי לאהוב אנשים."

"עכשיו," הוא הוסיף, "כשאני מתפלל עבור אנשים, וסומך עליהם ידיים מציפים אותי רחמי אלוהים. אני חש בגופי את כאבם. אחר כך אני נוגע בהם, והם מבריאים בדרך נס."

כשברוך סיפר לי כיצד אלוהים הושיע אותו מן הכלא ומן השנאה, והביאו לארץ אבותיו ולירושלים, החלו דמעות זולגות מעיני. אלוהים גרם לכך שדבריו יגעו בלבי.

"ברוך," אמרתי לו כאשר הוא סיים את סיפורו, האם תסכים לחזור לכאן בעוד שעה? מתקיימת כאן אסיפת קהילה מיוחדת. אני עומדת להקדיש את ביתי לה', האם תוכל להצטרף אלינו?"

ברוך חייך ואמר, "בטח. אני אוהב הקדשות בתים לה'. אהיה כאן."

"אבל עכשיו," הוא אמר, "יש לי מספר סדורים, אחזור מאוחר יותר."

הוא חיבק אותי לשלום, ויצא. הפעם לא נבהלתי מחיבוקו. גם אני החזרתי לו חיבוק ידידותי.

הייתי כל כך מאושרת! ידעתי שאיש זה, שנכנס עתה לחיי הוא אדם מיוחד ויהיה לי לרע נאמן. 

התכוננתי להתכנסות. ידעתי שצפוי לנו ערב מוצלח. הדבר היחיד שנעלם מעיני, מוקדם יותר, הייתה העובדה שלא היו די כוסות בשביל כולם. אבל ידעתי שאלוהים ימלא את החסר.

לאט, לאט החלו האנשים מגיעים. נקישה על הדלת, ואחד אחד הם נכנסו והתיישבו בחדר הקדמי. המנהיג ואשתו באו, וכן כל שאר חברי הקהילה שהיו פנויים באותו ערב. התחלנו לשיר, להלל את אלוהים ולעובדו.

בעוד אנו שרים הגיע ברוך, באיחור-מה, והתיישב ביננו. הוא הגיש לי מתנה, היו אלו כוסות, בדיוק כמספר שלו הייתי זקוקה באותו ערב! רוח קודשו של אלוהים מן הסתם פנתה אליו ואמרה, "ברוך, היא זקוקה לכוסות, אנא קנה לה אותן." הוא הביא אותן כמתנה לחנוכת ביתי החדש.