פרק כג

ה' רועי

"אבא, מה אתה אוכל?" שאלתי. הוא היה כה רזה, כמו גוויה מהלכת. עורו הצפוד היה מתוח על גולגולתו, עיניו היו שקועות עמוק בחוריהן ובטנו הייתה תפוחה. הסרטן כילה אותו.

"אבא, מה אתה אוכל? חזרתי ושאלתי, "ממה אתה ניזון?"

הוא הראה לי את המזונות שהוא רכש בחנויות הטבע. הרגשתי שהוא זקוק לעזרתי.

"אבא," אמרתי, "אני אדאג לתפריט שלך, כדי שתתחזק ועל מנת שתעלה במשקל. בוא אתי למטבח."

הוא התקשה ללכת, אבל ציית לי ונכנס אתי למטבח. הכנתי עבורו יוגורט עם פרי ודבש, ועוד כמה דברים שהיה בכוחם לחזקו. אבא אהב תמיד אוכל טוב, ובעיקר דברים מתוקים, לכן המתקתי את המאכלים שהכנתי עבורו. רציתי לשמח אותו.

כל כך רציתי לחלוק עם אבי את אמונתי בישוע! ניסיתי, אך הוא לא הרשה לי להזכיר את השם ישוע בבית. הדבר עורר בו כעס. כל כך רציתי... אבל לא יכולתי.

אף על פי כן, שוחחתי אתו על האמת שבכתבי הקודש. "אבא, הנח לי להקריא לך מזמורי תהילים." בשקט, בשקט הוא האזין להם, למזמורי התקווה. 

עם שובי מאנגליה לקחתי על עצמי להכין את האוכל של אבא; לתת לו מזון לגוף ואף מזון רוחני. לא ידעתי עד כמה גורליים יהיו עשרת הימים הבאים, כמה מכריעים עבור ישועתו. לא ידעתי שאלוהים העניק לנו  רק את עשרת הימים הללו, ושכאשר הם יחלפו יילקח אבי מן העולם. זה היה היום הראשון.

במהלך עשרת הימים הללו נוצר קשר קרוב מאד ביני לבינו, קשר שכמותו לא היה לנו בעבר. אהבתי אותו והוא השיב לי אהבה. היחסים היו כנים ופתוחים, שלא כמו בעבר. סעדתי אותו כפי שלא עשיתי בעבר. אך לאבא היו אלו ימים קשים. הוא סבל והתייסר מכאבים עזים. אמי הייתה נואשת. כלם ניסו לטפח תקווה, אך ידעו שהוא נוטה למות.  אלוהים החזיר אותי ארצה, בלי שהייתי מודעת לכך, עשרה ימים לפני מותו.

*   *   *   *

"אמא?" שאלתי, "האם את מוכנה לבוא אתי לאסיפה מיוחדת במוצאי שבת?"

"האם את מתכוונת לאסיפה משיחית?"

"כן. האסיפות הן כה יפות, מתפללים עבור אנשים, ואני חושבת שאת תיהני."

אמא הייתה אובדת עצות, בשל מצבו של אבא, ואולי בשל כך הסכימה.

הלכנו לאסיפה. לא הכרתי אז מאמינים רבים בארץ, אבל בחסד אלוהים הצלחתי להשיג מספר טלפון של מישהו שעדכן אותי על פעילות באזור שלנו.

יובל 'הושאל' לי לסוף השבוע. בהתאם להסכם הגט היו לי זכויות ביקור בלתי מוגבלות. אחזתי בידו ואמרתי, "בוא יובל, נלך להלל את אלוהים!"

יובל שמח מאד לבוא. לקחתי אתי תוף מרים, שאותו הוא החזיק בשמחה. כשהגענו למקום האסיפה היא הייתה כבר בעיצומה; אנשים שרו וניגנו. הצטרפתי גם אני, בעוד יובל מנענע מידי פעם את התוף שבידו. 

בשל רגישותה הרוחנית חשה אמי בנוכחות רוח הקודש במקום. היה לה ברור שבמקום נוכחת ישות מיוחדת. הייתי מאושרת עד מאד שהיא אתי. ידעתי שהמפגש ירענן אותי. הייתי זקוקה לפגוש מאמינים כמוני. המצב בבית לא היה קל; אבא היה על ערש דווי והייתי זקוקה לתפילות המאמינים, ולהתחברות עמם.

במהלך האסיפה הכריז מנהיג הקבוצה על הקמת קהילה חדשה באזור השרון. הוא תאר את המקום ולהפתעתי גיליתי שבית אמי, בו התגוררתי עתה, נמצא במרחק עשר דקות בלבד מביתה של הקהילה החדשה.

"הקהילה נולדה זה עתה," הוא הסביר. "התחלנו כקבוצת בית, אבל עכשיו אנחנו מרגישים שאנו יכולים להפוך אותה לקהילה. שמה של הקהילה יהיה 'המעיין', שם שנלקח מישעיה י"ב: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה."

לשמחתי לא היה גבול. נזכרתי שבעת טיסתי חזרה ארצה היפנה אותי אלוהים לישעיה פרק י"ב. "ישעיה י"ב? למה?" שאלתי. לא הבנתי מה אלוהים רצה לומר לי.

קראתי את הפסוקים, מבלי להבין מהו המסר הטמון בהם עבורי. עכשיו, בשבתי באסיפת הקהילה בה קראו את ישעיה י"ב, בשומעי את שמה של הקהילה החדשה, ובגלותי את מיקומה, מרחק של כעשר דקות בלבד מבית אמי, הבנתי! אלוהים 'נתן' לי את ישעיה י"ב כדי להנחות אותי לקהילת מאמינים שאתם עלי להתרועע, ולרמוז לי היכן נמצא ביתי הרוחני. 

קמתי וניגשתי למנהיג הקהילה החדשה. "שמי דומיניקה," הצגתי את עצמי, "ואלוהים נתן לי את ישעיה י"ב לפני שחזרתי ארצה. עכשיו אני יודעת שאלוהים הקדים לומר לי שאהיה חברה בקהילה החדשה."

כל חברי הקהילה התבקשו לגשת לחזית, שם סמכו עליהם ידיים בתפילה ובברכה. ולמרות שרק עתה התוודעתי אליהם, בקשו גם אותי לגשת לחזית. גם עלי סמכו ידיים והתפללו עבורי. כזו הייתה קבלת הפנים ה'רשמית' שלי לגוף המשיח בארץ!

לא הכרתי אף אחד והייתי די בודדה, אבל אלוהים הקדים להכין לי בית רוחני. כמה הוא טוב! נאמנותו לא חדלה ללוות אותי. יובל הקטן היה אתי, כשגם הוא סופג ללבו את האווירה הרוויה ברוח הקודש. גם אמא נהנתה וקיבלה חומר למחשבה. דבר אלוהים ורוחו החלו חודרים לתודעתה.

*   *   *   *

"היום נלמד את האיגרת אל הרומים. אנא פתחו את ספרי הבריתות שלכם באל הרומים פרק א'."

פתחתי את ספר הבריתות שלי. כמה שמחתי להיות נוכחת באסיפה זו בביתם של מנהיגי הקהילה החדשה באזור השרון. הם קדמוני בברכה, עכשיו הייתה לי משפחה, משפחת אלוהים.

למרות שהקבוצה הייתה קטנה, שרתה אהבת אלוהים בין חבריה וסייעה להם בצמיחה רוחנית. ראש הקהילה, מנהיג צעיר ומשוח מאלוהים, ואשתו, עתידים היו להובילה מחיל אל חיל ו"מכבוד אלי כבוד."

המנהיג הקריא את הטקסט, ואני נהניתי מכל מלה. אהבתי את דבר אלוהים. הוא הקריא ופרש, כשכולנו דנים במשמעות הכתוב. השיעור הסתיים בתפילה ובכיבוד קל. 

ישבתי סמוך למנהיג ואמרתי לו, "אבי במצב חמור, עלינו להתפלל שכן הוא עלול ללכת לעולמו. קיבלתי רשות מאמי להזמין אותך לבית החולים להתפלל בשבילו. הוא נכנס רק עכשיו לבית חולים ומקבל כמות אדירה של תרופות, בגלל הכאבים העזים שיש לו."

"אין בעיה," הפטיר איש שיחי, "מחר בבוקר נבוא להתפלל ליד מיטתו, מתוך אמונה שאלוהים יחולל נס." 

בכיליון עיניים ציפיתי ליום המחרת. התאספנו כולנו סביב מיטת אבי בבית החולים. סגרנו את הדלת, משום שלא רצינו בנוכחותו של מי שלא האמין כמונו - שאלוהים יכול להבריא את אבא.

התחננתי בפני אבי שבשמיים. "אלוהים," אמרתי, "בדברך נאמר ש"גדול כוחה של תפילת צדיק בפעולתה." אני מאמינה, אלוהים, שאני צדיקה בעיניך בגלל שנושעתי. קבלתי את דמו של ישוע, אבא, וישוע הנו המשיח שלי. אני מבקשת ממך לרפא את אבי ולהקימו ממיטת חוליו."

התפללתי בדבקות, וכך עשו גם כל היתר. לפתע קרה דבר-מה! רוח אלוהים צלחה עלי. התנבאתי, אם כי באותו רגע עצמו לא היה לי ברור מה קורה. דיברתי דברי אלוהים, ישירות לרוחו של אבי, וזאת למרות שהוא לא היה בהכרה. דיברתי ספרדית, שפת אמו, כשאיני מבינה בדיוק את אשר אני עושה. בדיעבד, אני יודעת שרוח אלוהים דיברה ישירות לרוחו, שכן הוא עוד היה בין החיים. על אף העובדה שהוא לא היה בהכרה הוא יכול היה לשמוע. הרוח שלו שמעה את דברי.

"אבא, לא הרשית לי לשוחח אתך על ישוע, אך עליך להוושע. ישוע מחכה לך. קבל אותו ללבך!"

אמרתי את הדברים הללו בספרדית, כיוון שבסוף ימיו הוא דיבר רק ספרדית. נראה שהמחלה מחקה את כל השפות האחרות שאותן הכיר. רוח אלוהים, שצלחה עלי, דיברה אל רוחו דברים נוקבים, בשפה הספרדית.

בסיימי התפללנו יחד בלשונות. שקט ושלווה ירדו עלינו וידענו שסיימנו את תפקידנו. הסתובבנו על עקבותינו ועזבנו את החדר. 

מאוחר יותר סיפרתי לאמי על מה שקרה. "אמא," אמרתי, "התפללנו בשביל אבא. אני מאמינה שנעשה נס."

אמי הייתה מלאה צפיות ותקווה אך שגתה שגיאה חמורה; היא זימנה קבוצת אנשים להתפלל עבור אבי. אנשים אלו לא היו מאמינים משיחיים. הם האמינו במימד שמיימי חדש, וסברו שהם מקבלים הוראות ממדריכים רוחניים בלתי נראים. הם היו אנשי ה'עידן החדש' שתרגלו מדיטציה ועסקו בכשוף, והאמינו שהם שולחים מחשבות באמצעות 'אור', לחולים ולאחרים שנקלעו למצבים קשים. אמי השתתפה בקבוצה זו, שבראשה עמדה אישה שהייתה מעבירה מסרים, כביכול, מהמדריכים הרוחניים - אותם 'מדריכים' שאותם זיהיתי, מתוך ניסיוני, כרוחות של שדים. בעולם הרוח יש רק מדריך רוחני אמיתי אחד, והוא ישוע המשיח.

ישוע אמר, "אני הדרך, האמת והחיים, אין איש בא אל האב אלא דרכי."

רוחות השדים שלחו מסרים לקבוצה של אמא. בספר הבריתות נאמר: "אל תאמינו לכל רוח, כי אם בחנו את הרוחות אם מאלוהים הן." ידעתי שקבוצת אנשים זו אינה מאמינה באלוהי ישראל בצורה בה הוא מוצג בספר הבריתות. הייתה להם מעין דת חדשה שבה היו משולבות תיאוריות של יוגה, מדיטציה וכשוף.

אנשים אלו התפללו, במצוות אמי, עבור אבא. בעת ובעונה אחת גם אני, וקבוצת המאמינים המשיחיים התפללנו עבורו. חשתי שמתחולל מאבק איתנים בשמיים בין כוחות הטוב והרשע, בין אלוהים והשטן. אך דבר אחד ידעתי, אל שדי, אבי שבשמים, ניצח את כולם. ידעתי שתפילות ה'קדושים' יגברו על תפילותיהם של מי שאינם מהלכים באמת.

*   *   *   *

קבוצת התפילה הקטנה שלנו עזבה את בית החולים ביום ראשון, חדורה אמונה, ומתוך ידיעה שרצון אלוהים ייעשה בחייו של אבי. למחרת, קמתי בחמש לפנות בוקר כדי להגיע לביתו של מנהיג הקהילה לאסיפת בוקר שנועדה להתקיים בשעה שש. בכל יום שני בבוקר התקיימה אסיפה כזו, של תפילת שחרית בביתו. הגעתי לבית. שם, לבד מבעל הבית ואשתו, נכח גם אריק, חבר נוסף בקבוצתנו. ראש הקבוצה אמר, "אני עומד להתפלל עבור אביך, דומיניקה."

"ייעשה רצונך המושלם אלוהים בחייו של אביה של דומיניקה. הושע את נפשו."

"אלוהים," התפללתי, "אתה יכול להקים מן המתים. אני מאמינה שאתה מסוגל להקימו לתחייה אפילו אחרי מותו." אולם, לבי ניבא לי שלמרות שאלוהים שמע את תפילותינו רצונו שלו הוא שייעשה, ורצון זה אינו בהכרח תואם את הרצון שלי.

התפללנו עד שבע ונפרדנו, כשהמנהיג מודה לנו על שהואלנו לבוא, ועל נאמנותנו לאלוהים.

"שלום, " אמרתי, "תודה עבור התמיכה והתפילה שלך."

חזרתי באוטובוס לביתה של אמא. בהגיעי פתחתי את הדלת הנעולה ולהפתעתי היו כל החלונות פתוחים, איש לא היה בבית ואי סדר שרר בכל. הייתה תחושה של בהלה.

בלבי ידעתי שהם נסעו לבית החולים, כי אבא נפטר. רוח הקודש הודיעה לי שהוא הלך לעולמו. חדורה בתחושה זו רצתי למכוניתי ונסעתי לבית החולים. אינני יודעת איך הצלחתי לנהוג. הדמעות שטפו את פני. ידעתי שאיבדתי את אבי. 

היכרותנו האמיתית זה עתה החלה, במהלך עשרת הימים האחרונים, והנה עכשיו הוא נלקח ממני! אהבתי אותו! רק עכשיו נוכחתי לדעת עד כמה אהבתי אותו! קראתי בקול, "אלוהים מדוע היית צריך לקחת אותו? מדוע הוא היה צריך לעזוב, אבא? מדוע הוא מת? תודה לך, תודה לך על שאתה מושלם. אתה יודע מדוע זה קרה." כך נקרעתי כה וכה; "אלוהים, מדוע?" מחד, ו"זה רצונך המושלם. תודה אלוהים. תודה. נחם את אמי. נחם אותה!" מאידך.

מתפללת ובוכה, בוכה ומתפללת, עברתי מאור רמזורים ירוק אחד למשנהו, עד שהגעתי לבית החולים. החניתי את המכונית ורצתי במדרגות המחלקה האונקולוגית. שם מצאתי את דודי, דודותיי ובני דודי, אך אמי לא הייתה שם!

"האם את יודעת?" הם שאלו אותי. "כן, אני יודעת. אבא נפטר." איש לא סיפר לי, אך הידיעה המרה נודעה לי בדרך על-טבעית. אל שדי הוא שהראה לי זאת.

"איפה הוא?"

"אינך יכולה להיכנס לחדר. הוא מכוסה. הוא מת."
"איפה הוא?" שאלתי שוב. הם הבחינו בכך שאני איתנה בדעתי והצביעו על המקום.

"כאן, בחדר השני מימין. אבל הוא מכוסה כולו."

"בסדר, בסדר," מלמלתי. עדיין קוויתי שאלוהים יקימו מן המתים.

בדרכי לחדר סיפר לי מישהו, איני זוכרת בדיוק מי זה היה: "האחיות היו מאד מופתעות, משום שאחרי שעזבת אתמול הוא נעשה רגוע מאד. הוא ישן טוב ולא היה זקוק לתרופות לשיכוך כאבים, שלווה ירדה עליו לפתע. גם במותו הוא היה רגוע לחלוטין ולא סבל ממחושים, בהם  התייסר קודם לכן. נראה שאולי קרה לו משהו שגרם לשלווה זו."

כשהתבוננתי בדובר ידעתי שאלוהים גרם לאבי לקבל את המשיח, אף על פי שלא היה בהכרה, ומכך נבעה השלווה שלו. ידעתי שאבי שבשמיים אינו מאכזב, והרי התפללתי עבור ישועתו של אבא, "אדוני, אל תניח לו למות אלא אם כן הוא נושע!"

אבי שבשמיים שמע את תפילתי. השלווה לה זכה אבא הייתה שלווה אותה מעניק האל הנקרא "שר שלום". הבשורה של ישוע המשיח, הנושא חטאת העולם, נקראת בשורת השלום. הנס הגדול מכולם, נס הישועה, התרחש בלבו של אבי. 

נכנסתי לחדר. הוא היה מכוסה בסדין. סגרתי את הדלת. נטלתי את  ספר התהילים והתחלתי לקרוא בקול גדול, "ה' רועי לא אחסר... גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע..." ועוד ועוד.

קראתי לעצמי ולאבי המנוח את מזמורי דוד, כפי שעשיתי כשהוא היה עדיין בחיים. זו הייתה הפרידה שלי מאבי, שחררתי אותו והנחתי לו ללכת. אמרתי, "תודה לך אלוהים. תודה לך שלקחת אותו במועד הנכון," ויצאתי את החדר.