פרק כב

לב אם 

בליל עזיבתי התפללתי והצגתי שאלה בפני אלוהים: "לא ראיתי את ילדי כבר ארבעה וחצי חודשים. מה יהיה טיבו של הקשר בינינו? הן הם כה קטנים, ושוב נותקו מאמם לתקופה כה ארוכה!"

אחרי התפילה נרדמתי, ובשנתי חלמתי חלום. בחלומי ראיתי את עצמי ישנה בחדר שהיה חדר הילדים בדירה בה התגוררנו, כשדני ואני היינו נשואים. ראיתי את העריסה של יובל, בה הוא נהג לישון כשהיה עדיין תינוק. ראיתי את מיטת הנוער של עדי. מתחת למיטה זו ניצבה מיטה נוספת. בחלום ישנתי אני על מיטה זו, סמוך לעדי, כשהעריסה של יובל הייתה גם היא בקרבת מקום. כך ישנו כל הלילה.

בבוקר, כאשר התעוררתי, ידעתי ש'ביליתי' את הלילה עם ילדי. "אדוני," אמרתי, כשלבי הולם בחוזקה, "מה פרוש החלום? איננו גרים בדירה זו, והרי דני ואני גרושים!"

תשובת אלוהים הייתה, "ישנת כל הלילה בחדרם של ילדיך. עכשיו חזרי והתנהגי כאילו לא עזבת מעולם. היי רגועה ולא דרמטית. פשוט אמרי, 'שלום' והמשיכי את החיים במתכונתם הרגילה כאילו לא עזבת מעולם, כאילו ישנת אתם לילה לילה באותו חדר, במשך כל אותם חודשים." זו הייתה העצה שקבלתי ישירות מרוח קודשו של אלוהים. 

עכשיו הייתי כבר קרובה מאד לארץ. המטוס נחת בתל אביב. דבר אחד ידעתי, עלי להיות רגועה ולא 'לעשות עניין גדול' מהפגישה המחודשת.  אחבק את ילדי, אאהוב אותם, אתן להם את המתנות הנהדרות שקניתי להם ואהיה אני עצמי, בלי להתנצל. לעדי ימלאו שש שנים בעוד חודש, ויובל יהיה בקרוב בן שנתיים וחצי. 

עברתי את המכס. בעודי ממשיכה ללכת הבחנתי באמי ובעדי שציפתה בכיליון עיניים לאמה.

רצתי אל עדי וחבקתי אותה. היא התבוננה בי נכלמת ולא אמרה מלה.

"אל תהיי דרמטית," אמרתי לעצמי, הן אלוהים עצמו אמר לך זאת, לכן אמרתי, "שלום עדי! שלום! אני אוהבת אותך! אני מאד שמחה לראות אותך! הבאתי לך מתנות נהדרות!"

עדי התרגשה מאד כאשר היא שמעה את המילה 'מתנות'. כמה מהן היו בתיקי. "הנה קחי את זו, ואת זו ונפתח אותן. יש עוד הרבה מתנות נוספות. הן במזוודות שלי."

בעוד עדי עוסקת בפתיחת המתנות, חיבקתי את אמי. "שלום אמא. מה שלומך?"

"יכול להיות יותר טוב," היא הפטירה, "אבא אינו מרגיש טוב. אני רוצה שתהיי מוכנה לקראת משהו שלא ראית קודם." 

במשך השנה האחרונה היה אבי חולה במחלת הסרטן. עוד לפני שעזבתי היה מצבו גרוע. נראה היה שחלה הרעה במצבו בארבעת החודשים בהם לא ראיתי אותו.

"מצב בריאותו חמור ביותר," אמרה אמי. "אמנם יש לנו עדיין תקווה, אבל המצב ממש לא טוב."

הדבר העציב אותי מאד. אלוהים עשה עבודת רפוי אדירה בלבי בכל הנוגע לבני משפחתי. לא חשתי כל מרירות כלפיהם, סלחתי להם לחלוטין. לבי היה מלא אהבה, וכמובן שהשתוקקתי שגם הם יהיו בריאים ורוויים ברוח אלוהים.

חיבקתי שוב את אמי, "אלוהים הוא טוב, הוא מסוגל לחולל נס עבורנו."

"כן, אני מאמינה," היא ענתה. אמא האמינה באלוהים בדרכה שלה, אבל לא לפי כתבי הקודש. האמונה שלה התבססה על הבנתה שלה, ועל משנת ה'עידן החדש'.

לא עניתי, רק המשכתי לחבק אותה שוב ושוב. "אמא, לאלוהים הכוח. נתפלל," פסקתי לבסוף. 

ניגשנו למכוניתה ונסענו לבית הורי ברעננה. עדי הייתה נרגשת מאד. במהלך הנסיעה חיבקתי אותה. הייתי מאושרת להיות שוב אתה ומלאת ציפייה לקראת המפגש עם בני, יובל.

מיד לכשהגעתי הביתה הכנסתי את חפצי פנימה ואמרתי, "נלך לראות את יובל!" שוב נכנסנו למכונית כשאנו מפנות פעמינו לעבר ביתם של הוריו של דני, שם התגורר יובל עם אביו. 

לעולם לא אשכח את הפגישה עם יובל. הוא היה רק בן שנתיים וחצי, ובמהלך השנה האחרונה ראה אותי רק מספר פעמים. כאשר 'אבדתי' לו הוא היה פעוט רך בשנים, בן קצת למעלה משנה.

בהגיעי פתחתי את השער ובעוד אני נכנסת דרך הגינה יצא יובל מן הבית והתבונן בי, כשהוא אינו אומר דבר. גם אני תליתי בו מבט והדבור נעתק מפי. הוא היה כה מוצק ויפה ! "שלום יובל!" אמרתי.

יובל רץ אל זרועותיי הפתוחות, כאילו היה מזהה אותי מבין מליון אנשים. הוא חיבק וחיבק.

"יובל אני האמא שלך!"

"אמא!" הוא קרא, כשהוא מחבק אותי בכל כוחו.

"שלום, אמא!"

נזכרתי בחלומי מן הלילה הקודם, בו אמר לי אלוהים להתנהג בטבעיות, כאילו לא עזבתי מעולם.

המשכתי לחבק את יובל ולא יכולתי להרפות. עדי סככה עלינו בזרועותיה וחיבקה את שנינו, וכך היינו לפותים אחד בזרועות השני, אוהבים ומאושרים להיות שוב יחד.

"יובל, הבאתי לך כמה מתנות." התחלנו לפתוח את הצרורות. 

לשוב ולהיות עם ילדי, לאהוב אותם ולהיות נאהבת על ידם, חרף האירועים המסעירים שהתרחשו סביבנו, זה היה בבחינת נס. בלבי שיבחתי והיללתי את אלוהים, על כי הוא שמר את אהבת הילדים כלפי, ואת אהבתי כלפיהם. מה שעדיין לא ידעתי הוא שיהיה עלי להתמודד עם אביהם של ילדי. לא העלתי בדעתי עד כמה נעשה דני מר נפש במרוצת החודשים האחרונים. הוא לא היה מוכן לקבל את המכתבים ששלחתי לו, בהם ניסיתי להתרצות אליו. הוא לא היה מוכן לקבל את התנצלותי ואת בקשת הסליחה שלי. תחת זאת התאבן לבו עוד יותר. 

ברכתי את דני לשלום והושטתי לו יד. "מה שלומך?" שאלתי. אלוהים מילא אותי באהבה לכל, וגם לדני. לא חשתי טינה כלפי איש, גם לא כלפי מי שפגע בי בעבר. אהבת רוח הקודש הפעימה אותי.