פרק כא 

לרקוד משמחה 

בעוד שלושה ימים היינו עתידים להיפרד, אך היו לי כל כך הרבה דברים לומר לג'פרי וג'ני, לכן דברתי כמעט ללא הפסקה. רציתי לספר להם על כל הדברים הנפלאים שאלוהים עשה למעני בסקוטלנד, איך שהוא ריפא אותי וכיצד הוא השתמש בי.

"ג'ני, אני חייבת להודות לך," אמרתי לה. "כאשר התבוננתי בך, עובדת במטבח, התעורר בי הרצון לברך אנשים באותה דרך. ממך למדתי כל כך הרבה דברים שעזרו לי כאשר הייתי טבחית באתר הסקי!"

ג'ני חייכה. "אני שמחה לשמוע זאת. תמיד אהבתי לבשל. בדרך זו ניתן לברך."

"אמנם כן," עניתי, "אבל עלי היה לבשל עבור 50 או 60 איש, ודברים רבים אירעו בזמן הזה במטבח. ביום שישי אחד נאלצתי לבשל בשר חזיר בטעם חמוץ מתוק. הדבר לא הפריע לי, כי ידעתי שאלוהים יכול לברך את האוכל הזה, גם אם לפי הדת היהודית הוא אינו כשר.

"אך בזמן הבישול תקפה אותי לפתע בחילה. רציתי לטעום ולבדוק אם הבשר מוכן, אך לא יכולתי. הבחילה לא פסקה, להפך... וזאת ממראה עיניים בלבד! לא הבנתי מה קורה, אבל אז חשתי שרוח הקודש אוסרת עלי לאכול את בשר החזיר. הבנתי שלמרות שנושעתי לא חדלתי להיות יהודיה, וכיהודיה לא 'שוחררתי' מחוקי התורה. כללי התורה הנם לטובתי."

ג'ני האזינה בחיוך. היא הבינה.

"לכן, מאותו רגע ואילך," המשכתי, "הבנתי שאסור לי לאכול אוכל בלתי כשר. אלוהים רוצה שאחיה כיהודיה, גם למען העדות לבני עמי וגם למען קיום בריתו. למרות שאלוהים יכול לברך כל מזון שאנו מכניסים לפינו, עדיין קיימים החוקים להם עלינו לציית. את חוקיו הוא כותב על לוח לבנו, ולכן איננו משועבדים להם, הם פשוט הופכים לחלק מהוויתנו," הדגשתי, "וחזיר הוא מחוץ לתחום. כמובן," הוספתי, "שבתור תזונאית אני יודעת שבשר חזיר עלול לגרום לנזק רב לגוף, בגלל ריבוי השומן שבו ובשל שחיה זו אוכלת כל דבר - כולל פסולת. לכן אי-אכילת בשר חזיר לא היוותה בעיה בשבילי, אבל עם זאת הייתה החוויה מוזרה למדי; לבשל לכל כך הרבה אנשים אבל לא להיות מסוגלת לטעום את התבשילים!" 

וכך המשכתי והמשכתי לדבר עד שג'ני העלתה את השאלה: "האם יש לך דברים רבים לארוז? נותרו לך רק שלושה ימים, את יודעת!"

"למעשה ברשותי הרבה יותר דברים ממה שמותר לי להכניס למטוס," עניתי. "לפי התקנות אפשר לקחת רק 10 קילוגרמים של מטען על המטוס, מאחר וזה הנו מטוס קטן. אני זקוקה לנס, שאם לא כן אשלם סכומי עתק עבור המטען שאני נושאת אתי."

"נתפלל," אמרה ג'ני, "והאדון יפתח דלתות. הוא יעשה את אשר הוא עושה תמיד, הוא יחולל נס עבורך."

בבוקר הבא השכמתי לקום, ולפני שהחילותי באריזה התפללתי והתייחדתי עם רוח הקודש. "אדון," בקשתי, "אתה יודע שמטעני כבד. אתה גם יודע שבשום פנים ואופן לא אוכל להביא את המטען הזה מבלי שתחולל נס. אבא, עוור את עיניהם, או גרום למשקל להצטמצם, או שמא תראה לי מה עלי להשאיר מאחור!"

כשסקרתי את מטלטלי ידעתי שלא רבים הם הדברים שאוכל להשאיר. רוב החפצים היו חשובים לי. היו ספרים, להם אזדקק בארץ, ושיוכלו להביא תועלת גם לאחרים. היו לי גם כלי בישול אותם רכשתי באנגליה, לאור החלטתי להיות טבחית עבור כל גוף המשיח.

רציתי לפתוח מסעדה קטנה, או לבשל לאירועים מיוחדים. הצלחתי, בעזרת אלוהים, לבשל ולאפות מטעמים וחשתי שדבר זה מרמז על התפקיד שאלוהים הועיד לי. תפקיד שבאמצעותו אוכל לברך אחרים. לא היה לי צל של מושג שאלוהים מכין אותי לקריאה נעלה הרבה יותר ממה שיכולתי להעלות על דעתי. ואמנם, עתידה הייתי 'לבשל ולאפות' עבור אנשים רבים, כשאני רוקחת מסרים ודרשות מכס המלכות של אלוהים. אבל ברגע ההוא כל שהבנתי הוא שאלוהים מושח אותי לשרת את השייכים לו בבישול ובאפיה. קניתי, אפוא, סירים קטנים, תבניות למיניהן - דברים שאותם לא אוכל למצוא בארץ. נשענתי על חסדו של אלוהים בעת האריזה, ביודעי שבעתיד אזדקק לרוב החפצים הללו. 

בערב המשכנו בשיחתנו, כשאנו מסבים סביב שולחן האוכל. ג'פרי וג'ני התרגשו, ממש כמוני, מן העובדה שאני חוזרת הביתה, ומן הנס שהתחולל בחיי. אותה בחורה שבורת לב וחדלת אישים שהם הכניסו לביתם, זמן קצר קודם לכן, היא עכשיו אישה פורחת, המפיצה סביבותיה את ניחוח רוח הקודש; אישה מלאה ברוח, בהתלהבות ובדבקות למען אלוהים; המצוידת בעוצמה ומוכנה לקראת חזרתה הביתה. שוב לא הייתי נכה ונכאת רוח כמקודם, כי אם אדם משוקם.

"בסקוטלנד השתמש בי האדון למטרה נוספת, ומיוחדת," ספרתי להם.

"ומהי, דומיניקה?" שאלה ג'ני.

"ובכן," הסברתי, "פגשתי מורה מאמינה אשר התפללה במשך שנים ארוכות, עם תלמידיה, שאלוהים ישלח מישהו ללמד אותם ריקודים ישראליים. אולם ישראל רחוקה מאד מהמקום - חוף ארגייל בסקוטלנד, או כך לפחות היה נדמה לה."

"צחקתי כשאמרתי לה, 'אני היא זו. הבאתי קלטות של מוסיקה ישראלית ואני יכולה ללמד אתכם מחולות ישראליים וגם תנ"כיים.'"

"ג'ני, אינך יכולה לתאר לעצמך איך היא קפצה מרוב שמחה, כשהיא קוראת, 'אלוהים הוא כל כך טוב! הוא ענה לתפילתי! הוא הביא מישראל, מירושלים, לכפר קטן בסקוטלנד מישהי שתלמד אותנו ריקודים ישראליים!'"

"אכן, זו פעולת אלוהים," צחקה ג'ני. "אלוהים פועל בצורה כזו! הוא מסוגל לשלוח אדם מקצה העולם לקצה השני, רק בגלל תפילה של מישהו."

"נכון," עניתי. "הלכתי, אפוא, לבית ספרם ולימדתי אותם לרקוד ריקודי עם וריקודים ישראליים. הם התברכו!" 

בעוד אנו משוחחים, נזכרנו בערב הישראלי, שהיא וג'פרי ארגנו בקהילה שלהם, לפני נסיעתי לסקוטלנד. כמנהיגי הקהילה לקחו על עצמם ג'ני וג'פרי לארגן ערב פתוח בשם כל הקהילה. האירוע נערך בבניין העירייה. כולם באו. אפילו אנשים מחוץ לעיר. האולם מעולם לא המה כל כך, כפי שהוא המה באותו ערב ישראלי. לימדתי אותם על ישראל ותרבותה. לימדתי אותם ריקודים ישראליים. התרוננו כשנזכרנו בערב ההוא.

ג'פרי אמר: "הקהילה שלנו התמלאה חיים אחרי אותו ערב. כולם רקדו אחר כך באסיפת הקהילה. הייתה רוח של שמחה!" 

אז עוד לא ידעתי שאלוהים עתיד להנחות אותי לרקוד את המחולות התנ"כיים הללו כדי לגעת במאמינים במקומות רבים ברחבי העולם, כדי שחדוות ה' תפרוץ לה. הוא עתיד היה לעשות שימוש בדברים הפשוטים הללו שידעתי, כמו הריקודים הישראלים שליוו את ימי נעורי, כדי לברך אחרים. ידעתי שבישול, אפיה ומחול, לכשעצמם, אינם חשובים. אלו דברים פשוטים אותם ידעתי לעשות, אך ה' צבאות נוהג לקחת דברים פשוטים, או כאלה שנראים סתמיים, ולעשות בהם שימוש לתפארת מלכותו. 

נתנו ידינו זה לזו, בתפילה, כשאנו מניחים בידי אלוהים את הדברים עליהם שוחחנו. התפללנו למען ריצוי בין קהילת המאמינים הבינלאומית ובין ישראל. התפללנו עבור דברים רבים, בידיעה שבעוד יומיים נאלץ להיפרד.

*   *   *   *

"טיסה 217 לתל אביב יוצאת בעוד 20 דקות. על כל הנוסעים לעלות עכשיו על המטוס. אני חוזרת, על כל הנוסעים לעלות עכשיו על המטוס."

ג'ני וג'פרי חיכו איתי עד למסירת המטען. ידעתי שהמטען שלי כבד בעשרים קילוגרם מן המותר, ושאני זקוקה לנס. אילו הייתי צריכה לשלם קנס הייתי נשארת חסרת כל.

"אלוהים, אנא עזור!" התפללתי כל העת. "אלוהים אנא, אנא שלח סיוע מן השמיים. עזור! עזור!"

הנחתי את המזוודות על המשקל. את התיק הכבד ביותר התכוונתי לקחת אתי, כתיק אישי, למטוס. הוא הכיל את הספרים. יהיה לי, ללא ספק, קשה לשאת תיק כזה! אך הייתי מוכנה לעשות זאת כדי לחסוך סכום כסף גדול. התיק נארז בזהירות מרובה והיה כבד ביותר.

אחזתי בתיק בעת שהדייל, ששקל את המזוודות, פנה אלי: "בבקשה, גברתי, שימי גם תיק זה על המשקל. יהיה לך מאד לא נח לסחוב אותו אתך."

"לא," ניסיתי למחות, "עדיף ש..."

"לא," הוא נכנס לתוך דברי, "לא נרשה לך לעלות עם תיק זה."

נכנעתי. הנחתי את התיק על המאזנים. הוא עבר!

הדייל התבונן בי ואמר, "זה הכל." הוא נתן לי את התוויות. הצמדתי אותן למזוודות. אחר כך הוא לקח גם אותן ופנה אל הבא בתור.

הייתי מלאת פליאה. פניתי לג'ני וג'פרי הצוחקים. "אתם מבינים מה קרה כאן? אני שולחת עשרה קילוגרם של משקל עודף, חינם אין כסף!"

"האם לא אמרנו לך?" הם ענו לי, "שאם נתפלל יחולל אלוהים נסים עבורך?"

צהלתי וצחקתי. התחבקנו ובכינו. הם סמכו ידיהם עלי וברכוני. הדמעות זלגו מעינינו בעת שנפרדו אחד מן השני. הם שילחוני הביתה, לישראל, כשאני ערוכה לגמרי לקראת הצפוי לי.