פרק כ

 קול דממה דקה 

באחד הימים הוזמנתי למסיבה בביתם של רלף ומרי. על כל אחד מן המוזמנים היה להביא תבשיל. מרי קבעה מה יביא כל אחד, אך לי היא אמרה, "בגלל שאין לך בית משלך אין צורך שתביאי כיבוד. נוכחותך בלבד תכבד אותנו."

למרות היותי הטבחית באתר הסקי, לא היו בבעלותי דברי מזון, אך למרות זאת רציתי להביא דבר-מה. התפללתי, "אלוהים אני באמת רוצה להביא משהו. מה אוכל לעשות?"

יום אחד נותרה כמות גדולה של אורז לאחר ארוחת הצהרים. ידעתי שאם לא אשתמש בשאריות האורז הן תושלכנה לאשפה. זריקת מזון לאשפה, כלאחר יד, לא נשאה חן בעיני כלל. 

המסיבה עמדה להיערך באותו ערב. התפללתי שוב, "אדון מה עלי לעשות?"

רוח הקודש הניעה אותי לפתוח את המקרר ולסקור את תכולתו. והנה, מולי, עמד הסיר הגדול של שאריות האורז. הרוח רמזה לי, "קחי את האורז."

זה 'סתם' אורז! חשבתי לעצמי. יהירותי לא הניחה לי להביא קדרה כל כך צנועה. "אלוהים," מחיתי, "האם כטבחית זה כל מה שאוכל להביא?! קודם כל זה לא שייך לי..." טענתי, וזאת למרות שידעתי שהאורז יושלך אם לא אעשה בו שימוש. "עלי להביא משהו קצת יותר מכובד."

נאבקתי עם קולו של אלוהים. כאשר ה' מדבר אל השייכים לו הוא לעתים עושה זאת בקול דממה דקה. לא צייתתי לקולו ולמדתי לקח גדול! 

פסעתי לאורך השביל היפהפה המוביל לביתם של רלף ומרי. בהגיעי הייתה כבר המסיבה בעיצומה. אנשים מילאו את המקום, וכל אחד הביא מטעמים. הם ישבו מסביב ושוחחו. בהכנסי האירו לי פנים והובילו אותי למקום מושבי. התבוננתי על נוף האגם המרהיב שנשקף מן המקום בו ישבתי. איזה ערב מבורך! 

לפתע נשמע קולה של מרי, "מעניין מה קרה לגברת ...?" )אשר שמה אינו זכור לי( "היא הייתה אמורה להביא את קדרת האורז בשביל תבשיל הקארי, וכבר הגיע זמן הארוחה. מה נעשה?"

התבוננתי במרי. לבי לחש, "את רואה? אמרתי לך להביא את האורז." אבל שוב התעלמתי מן הקול.

הזמן עבר. מרי הייתה מוטרדת, לבסוף קמה והכריזה, "נצטרך לאכול את תבשיל הקארי בלי האורז, האם כל יתר המנות מוכנות?"

מצפוני העיק עלי! "אלוהי," חשבתי, "אתה אמרת לי להביא את האורז, למרות שלא עלי הוטל להביאו. אתה, בחכמתך, ידעת שאותה גברת תאחר, ואילו הייתי אני מביאה את האורז ניתן היה לאכול אותו עכשיו עם תבשיל הקארי." 

אפשר לתהות... מדוע שאל כה גדול יטרח בעניינים כה פעוטים כמו תפריט של ארוחה? אך הוא אלוהים טורח ודואג. אף פרט לא נעלם מעיניו. ומה שחשוב עוד יותר הוא לציית לקול הדממה הדקה הלוחש בלב, גם כשמדובר בפרטים זעירים לכאורה. 

קמתי על רגלי. "מרי," אמרתי בנוכחות הכל, "אני רוצה להתוודות על חטא."

"כן? מה קרה?"

וכך, בפומבי, סיפרתי לכל: "היום, לפני שיצאתי מן המטבח באתר הסקי אמר לי האדון להביא את שאריות האורז, אך בשל מבוכה וגאווה חשבתי לעצמי, 'לא! זה רק אורז פשוט שאינו שייך לי' וסירבתי להביאו."

כולם השתתקו. מרי הסתכלה עלי ונזפה בי, "דומיניקה, הן את יודעת שיש לציית לקול אלוהים! עכשיו היינו יכולים לאכול אורז עם תבשיל הקארי שלנו!"

הסמקתי והתנצלתי, "מרי, אנא סלחי לי. למדתי לקח גדול היום."

ברכנו על המזון והתחלנו לאכול את תבשיל הקארי בלי האורז. הייתי במבוכה במשך כל הערב, כי ידעתי שבגללי הארוחה אינה שלמה. 

מאוחר יותר, כשהארוחה הסתיימה, הגיעה הגברת שהייתה אמורה להביא את קדרת האורז. "אני מצטערת," היא התנצלה, "אך האיחור שלי היה בלתי נמנע, למרות שידעתי שאתם זקוקים לאורז."

"אין זו אשמתך," הסברתי לה, "אלוהים כבר דאג לכך מראש, אלא שאני סירבתי לציית לו."

מאותו יום למדתי לקח. ידעתי שאם רוח קודשו של אלוהים לוחשת דבר-מה ללבי עלי לציית ויהי מה. אם לא אעשה כן אחמיץ את מה שיש לו עבורי, ועבור אחרים.

*   *   *   *

הגיעה העת לעזוב את אנגליה ולחזור ארצה. נפרדתי מחבריי באתר הסקי ומכל הידידים האחרים. לבי נחמץ כאשר הייתי צריכה להיפרד מרלף ומרי קלט-סמית. היינו כבני משפחה. חיבקתי אותם ביודעי שנמשיך לשמור על קשר ושנפגש בשנית, כאן על פני האדמה או בעולם הבא... 

נרגשת עליתי על הרכבת שהובילה אותי חזרה לאנגליה. היה זה חודש אפריל, שנת 1989. כרטיס הטיסה שלי ארצה כבר נרכש. בעוד הרכבת עושה את דרכה נזכרתי ביום בו פג תוקף הכרטיס, אותו יום בו הייתי כל כך המומה, היום בו ביטל לארי את נישואינו.

כשג'ני וג'פרי הכניסוני לביתם, לאחר אותו יום נמהר, אמרה לי ג'ני, "ייתכן ואלוהים רוצה שתישארי כאן עוד זמן-מה. אל תצטערי על אובדן כרטיס הטיסה שלך, אלוהים יכול לספק לך כרטיס אחר." היא התבוננה מעלה, לכוון השמיים, ואמרה בטון ענייני מאד, "אבא שבשמיים, אני מודה לך עבור כרטיס אחר." זו הייתה תפילה פשוטה ביותר! כמה ימים לאחר מכן, אחרי אסיפת הקהילה, ניגשה אלי אישה שאמרה, "דומיניקה, יש לי כרטיס טיסה עבורך, כל אימת שתזדקקי לכרטיס אני אשלם עבורו." אלוהים ענה מיד לתפילתה של ג'ני, וכך, תוך מספר ימים, היה בידי כרטיס. תאריך השיבה שלי נקבע לחמישה באפריל. 

בדיוק לפני שנה, בשבעה באפריל, עזבתי את משפחתי ואת ילדי. שנה שלמה חלפה! כל כך הרבה דברים קרו. האירוע המרכזי היה כמובן ישועת נפשי, על ידי קבלת ישוע המשיח, בן אלוהים. במהלך שנה זו הוא פדה את חיי, שיקם אותם והחזיר לי צלם של אישה. אלוהים עשה כל כך הרבה למעני! רק שנה אחת אחרי המאורעות המסעירים ביותר בחיי, ואני אדם חדש!

הפעם השיבה הביתה איננה מאופיינת בשיברון, ביאוש ובחידלון. לא, הפעם אני חוזרת כאישה השייכת לאלוהים, מלאה באמונה, בכוח, בדבר אלוהים ובתקוות לקראת עתיד בהיר וחדש. כן, אלוהים אכן עשה רבות למעני! הוא ריפא אותי, את נפשי ואת גופי. הוא הציל אותי מכל כך הרבה צרות ופגעים. אמנם הדרך שהשתרעה לפני הייתה עדיין ארוכה; הייתי זקוקה לשחרור רב, אבל כבר הייתי אדם חדש. היה לי בטחון באלוהים, אשר מאז שקיבלתי את ישועתו ללבי, הוכיח לי את נאמנותו ולווה אותי באהבה ממקום למקום. 

בעוד הרכבת עושה דרכה דרומה, חולפת ועוברת על פני אתרים ומשאירה אותם מאחור, חלפו במוחי, בזה אחר זה, זיכרונות אירועי השנה שחלפה; אירועי חיי ה'ישנים' נשארו מאחור, הם לא ישובו עוד. הייתי נחושה בדעתי לחזור ארצה בקרוב ולהמשיך בחיי החדשים. מעתה אקדישם לאלוהים ואמלא את רצונו. 

הרכבת נכנסה לרציף התחנה. כשירדתי מן הקרון, עם מזוודותיי, ייחלתי כבר לראות את פניהם של ג'ני וג'פרי. שמחה גדולה הציפה אותי כשהבחנתי בהם. "לא תוכלו לתאר לעצמכם מה עשה אלוהים עמי בסקוטלנד. הוא העניק לי רפוי כה רב!" סיפרתי להם בהתלהבות.