פרק יט
החיים טובים
הצלחתי למצוא משרות זמניות, ובין הזמנים התגוררתי אצל ג'ני וג'פרי. חסכתי את הכסף שהרווחתי בצרפי פרוטה לפרוטה, כדי שיהיה לי בסיס כלכלי כלשהו בשובי ארצה. ביום המחרת הייתי אמורה לנסוע לסקוטלנד, שם קבלתי משרה, למשך חודש, באתר סקי שהופעל על ידי מאמינים משיחיים. אלוהים הוא תמיד נדיב יותר ממה שאנו מעלים על דעתנו. הוא סיפק לי את המשרה במרכז הנופש בגלנקו. בנוסף למשכורת ניתן לי כרטיס רכבת וכן מגורים וארוחות. הם הבטיחו גם ללמדני לגלוש!
היו אלה הימים האחרונים של חודש פברואר. בעת שארזתי את חפצי, החלטתי להאזין לקלטת מאת המורה הידוע, אוהב ישראל, דארק פרינס.
התיישבתי בנוחות על המרבד בחדר הספרייה החמים, והחילותי מקשיבה בעיון רב לנאמר בקלטת. הדברים הוקלטו בכנס שנערך בארץ בחג השבועות. הייתה זו התכנסות של יהודים משיחיים ונוצרים משיחיים מכל רחבי העולם. ניתן היה לחוש שהאווירה באולם הייתה רווית ציפייה. לאחר מספר משפטי פתיחה על שיבתו הקרבה של המשיח, דיבר דארק פרינס על הצורך להתמסר לאלוהים. אלוהים מחפש 'מתנדבים' שיהיו מוכנים להישלח לכל מקום בעולם לבשר לאנשים את החדשות הטובות של מלכות אלוהים וישועתו.
"האם תהיה אתה מוכן לעבוד למען אלוהים, ולהישלח?" הוא שאל.
מהירות פעימות לבי הלכה וגברה. חשתי שעלי לקום ולעמוד לפני אלוהים ולהתחייב להיות שגרירת מלכותו, אך כנגד זאת העלתי את טענותיי: "כיצד אוכל לצאת, הן יש לי ילדים בארץ, איך אוכל לעזבם?" העצבתי את רוח הקודש. האם לא הכנעתי זה מכבר את רצוני בפני רצון אלוהים? האם אין אלוהים מסוגל לדאוג לכל הפרטים? כלום אינני חייבת לו כל נשימה מנשמות אפי? בזכותו אני שפויה ובריאה. האם אין המצווה הראשונה לאהוב את ה' אלוהיך בכל נפשך, ובכל לבבך, ובכל מאודך?
"אלוהים," קראתי, "הרשה לי לחזור בי, סלח לי על הסוסי!"
הקשבתי שוב לקלטת. כאשר השמיע דארק פרינס את הקריאה שלו, "לעמוד וללכת קדימה ולהתחייב לקריאת אלוהים" נעמדתי על רגלי בקיטון הקטן, לבד, מול מכשיר ההקלטה.
"כן אלוהים," אמרתי, "אני מוכנה להיות שגרירתך, להטיף את הבשורה ולשרת אותך, יהיה אשר יהיה."
שמחת רוח הקודש הציפה אותי ומלאה אותי קלילות כזו, עד כי חשתי, שאילו רק הייתי רוצה, הייתי יכולה להתעופף. חגתי מסביב וקראתי בקול רם, "הללויה! אני משרתת אלוהים ולחיי יש מטרה למרות הכל!!!"
לא ידעתי מתי אדרש למלא את הדברים להם התחייבתי זה עתה.
* * * *
התנשמתי והתנשפתי, בטפסי על ההר הגבוה. המראה היה נפלא, ולבן. הרוח נשבה בכוון הנגדי וחשתי את עקיצתה על עורי. פני כמעט וקפאו, אך המשכתי לטפס בנחישות, כשהתרמיל על גבי.
נראה שהאחרים עשו זאת ללא כל קושי. היו שעושים זאת כבר מספר חודשים, ואחרים אפילו שנים, ואילו עלי היה להתאמץ להגיע אל מטרתי! אל הפסגה שאותה הייתי צריכה לכבוש!
מישהו הסתובב לעברי ושאל, "דומיניקה, האם הכל בסדר?" נענעתי בראשי והמשכתי לטפס. כמה קר היה!
זו הייתה סקוטלנד, בחודש מרס 1989. היה קר, קר מאד, "אבל," חשבתי לעצמי, "אם אלוהים שלח אותי לעבוד כאן, במרכז הסקי, הרי שאעמוד בכך." לא לקחתי בחשבון את העובדה שעברה עלי שנה קשה במיוחד ושגופי מן הסתם עדיין אינו כשיר כל כך. חשבתי רק על דבר אחד, "אני אתגבר, וזהו!"
בלבי צחקתי. צחקתי וגם בכיתי, משום שעל גופי היו חמש שכבות בגדים; ועל רגלי חמישה זוגות גרביים ונעלים הגדולות בשלושה מספרים ממידתי. הייתי כמו דוב מסורבל המנסה לטפס על הר.
כשהגעתי לבסוף, נכנסתי לצריף הקטן שבו הייתי אמורה לשרת בעתיד הקרוב את הלקוחות הבאים לשכור ציוד סקי. הסרתי את התרמיל מעל גבי, כשאני חשה תחושת רווחה גדולה.
המנהל התבונן בי, כשהוא מבחין בחיוורון פני; "הכל בסדר?" הוא התעניין.
"אחי, מצבי שפיר, חוץ מן העובדה שגופי קפוא כולו, עד לבהונות רגלי."
"הכניסי חפיסה קטנה זו לנעליך ותכף ומיד תרגישי בהבדל," הוא אמר.
"תודה לאל! אעשה כדברך!"
הכנסתי את החפיסה הקטנה לנעלי והצלחתי לתפקד עוד מספר שעות, אבל לאט לאט נעשיתי נואשת יותר ויותר. ניסיתי לתפקד, אך הקור חדר עד לעצמותיי. כישראלית הרגילה לחום של תל אביב התקשיתי להסתגל לקור המקפיא של חוף ארגייל שבסקוטלנד.
"דומיניקה, הכל תקין?" היה זה סוף היום, ובעלת האתר התבוננה בי בדאגה.
"ממ...מ... מאחר ושאלת," מלמלתי, "אני חייבת לומר לך שאני ממש סובלת מהקור."
היא הבחינה בכך שהייתי אובדת עצות. "כן," היא אמרה, "את סובלת מהיפותרמיה. חום גופך נמוך מדי מכדי להמשיך. מה לדעתך כדאי לעשות?"
התבוננתי בה לרגע ועניתי, "אפשר להתפלל ולבקש מאלוהים שיחזק אותי."
"את יודעת," היא ענתה כמתוך הרהור עמוק, "מזה זמן רב שאנו מנסים למצוא טבח לכמה חודשים. מצאנו טבחית אבל היא תוכל לבוא רק בעוד כחודש. פירושו של דבר שיהיה עלי לבשל במשך חודש הקרוב, בעוד בעלי זקוק לעזרתי. האם את חושבת שתוכלי לבשל במקום לעבוד כאן באתר הסקי עצמו? פירושו של דבר שלא תצטרכי לעלות להר בכלל. תוכלי להישאר בבית המלון ולהיות אחראית על המטבח והבישול. יהיה לך גם זמן חופשי רב. אנחנו אף מוכנים לשלם לך תוספת על כך."
היה זה כאילו שמעתי קולו של מלאך. התבוננתי בה בתימהון, חייכתי והחום שב והציף את הווייתי. "יש לך ספק? כמובן, אקבל את המשרה מיד!"
"הללויה," שאג לבי, "אלוהים תודה לך על עזרתך!" ידעתי שלא אוכל לעמוד יותר בקור.
ביום זה ירדתי מן ההר, שמחה על כך שאני עומדת להיות טבחית אתר הנופש. ברגע ההוא לא העליתי בדעתי כלל את עובדת היותי חסרת ניסיון בבישול לסועדים רבים, קל וחומר אוכל אנגלי או סקוטי עבור 50 או 60 איש!
ואמנם 'זוטות' כגון אלו לא העסיקו אותי. היה לי אל גדול שחי בתוכי. ידעתי דבר אחד, ישוע, אדוני, הוא הטבח והתזונאי הטוב ביותר. אם אסמוך עליו, על הידע שלו ועל רוח קודשו, השוכנת בקרבי, אצליח במשימה.
* * * *
הייתי בסקוטלנד כחודש ימים. היה זה חודש פורה ביותר. נהניתי מן הפסגות המושלגות. היו ימים בהם זרחה השמש והשלג נמס בעיירה; אז נראו מראות ירוקים ויפהפיים. פרחים בצבצו והצפרים החלו שבות. למרות הקור ניתן היה לשמוע את ציוצן. במורדות ירדו זרמי מים כמפלים. יצאתי לרכיבת אופנים, כשאני מתמוגגת מהטבע ומבוראו. "השבח לאל!" קראתי בהתלהבות. "אלוהים אתה כה נפלא! אתה הבאת אותי למקום כל כך יפה. בזכותך קיבלתי את המשרה הזו! אני לומדת כל כך הרבה, באמת תודה לך!"
בתקופה זו פגשתי את ידידיי רלף ומרי קלט-סמית שהיו משיחיים מלאים ברוח ואוהבי אלוהים. הם הפכו לידידים קרובים ביותר. רלף ומרי רתמו את מרצם לשרות אלוהים, והשחוק תמיד שרה בביתם. הם אימצוני למשפחתם. לרלף היה תפקיד חשוב ביותר בחיי. לפני בואי לסקוטלנד חשתי שאלוהים רוצה שאכתוב את עדותי, כלומר את סיפור הוושעותי. התפללתי, "אלוהים אם אתה באמת רוצה שאכתוב את עדותי אזדקק לחודש ימים ולמישהו שיוכל לתקן את האנגלית שלי ולהדפיס את הדברים." לא יכולתי לדעת שבמהלך חודש זה בסקוטלנד יעמוד לרשותי זמן כה רב. בעת שהאחרים היו על ההר, כתבתי אני את הסיפור שלי. אלוהים זימן אותי עם רלף, שערך את העדות ותיקן את האנגלית. רלף ומרי היו לברכה בחיי, כשם שהייתי אני לברכה בחייהם. אלוהים ידע זאת מראש!