פרק טו

"כן!" 

"זהו הקלף האחרון שלך," אמרו לי מחשבותיי. "רוצי, אישה! רוצי או שתמותי, האור עובר לידך! אך איך ארוץ, איך אמלט את חיי? אולם עלי לרוץ! הו, אלוהים עזור לי! מי יכול לעזור לי? איך אוכל להיטבל? אני רוצה להוושע, אני זקוקה לישועה! אני גוועת! הו, אלוהים - עזור!"

"אני רוצה לראות אותו. לא, אין לי פגישה. אנא, גברת, זה עניין של חיים ומוות. אני חייבת לפגוש בו היום!"

עמדתי על שלי, כי הייתי נואשת. המקום היה המטה של השגרירות הנוצרית בירושלים. כמדריכת תיירים הכרתי את המקום היטב. תבעתי לפגוש את הדובר.

"בואי אחרי," אמרה המזכירה, "הוא מיד יגיע."

הייתי עצבנית, נרגשת ועיקשת.

"שלום גברתי הצעירה, במה אוכל לעזור לך?"

הוא היה גבוה ומאיים, אך קולו המתון הרגיע את עצבי והתחלתי להסביר לו מה אירע לי היום סמוך לכינרת. "ועכשיו אנא מצא עבורי כנסיה קתולית פרנסיסקנית כדי שאוכל להיטבל מיד!" אמרתי בסיימי את סיפורי.

הוא חייך חיוך קטן ואמר, "לא, לא, לא, את לעולם לא תחדלי להיות יהודיה. עליך להישאר יהודיה ולשרת את אלוהים. אינני יכול לתת לך את ברכתי אם את רוצה להמיר את דתך לקתוליות. הנה מספר טלפון של מספר אנשים שמצאו את המשיח שלהם. הם יעזרו לך."

כעסתי מאד! האם הוא לא אמור היה לנסות לגרום לי להמיר את דתי? אבל תחת זאת הוא הפנה אותי ליהדותי! ובכלל, למה הוא התכוון באומרו "המשיח היהודי"? מה היה הקשר בין ישוע והנצרות ליהדות ול"משיח יהודי"?

חשתי שבשגרירות הנוצרית בגדו בי! עזבתי את המקום באכזבה, כשאני ממוללת בין אצבעותיי את הפתק שקבלתי. הפתק הזה הכיל שם ומספר טלפון של יהודים אחרים, כמוני. 

היה זה חודש ספטמבר שנת 1988. עדיין היה חם. הצלחתי לצנן מעט את גופי ואת רגשותיי בדירה הקטנטונת ששכרתי בירושלים.

"בסדר," אמרתי לעצמי, "אתקשר ליהודים המשיחיים הללו, מה יש לי בכלל להפסיד?" ואולי דובר השגרירות הנוצרית בכל זאת צדק?"

חייגתי. "שלום, אפשר לדבר עם בתיה?"

"מדברת," ענה לי קול מתנגן. שוחחנו מספר דקות והיא הזמינה אותי לבוא לאסיפה מיוחדת ביום א' בשעה שבע בערב בבניין ימק"א. "את תיהני," היא אמרה לי.

*   *   *   *

"בית הדין יעמוד על רגליו." הדיין נכנס וציין את פתיחת המשפט, פ. נגד פ.

הבעת פניו של דני ענתה בו שהוא מחשב להתפוצץ בכל רגע! עורך הדין שלו ניסה בכל כוחו להרגיע אותו.

עורך הדין שלי נטש אותי. הוא אמר שיצאתי מדעתי, מאחר ולא רציתי לנהל מאבק. חשתי שעלי לוותר על הכל, ילדים, מכונית, הכל מכל כל, אם יהיה צורך בכך!

הייתי מותשת מכל המאמצים והמאבקים. פרק ידי היה עדיין פצוע מן המפגש האחרון עם דני. הוא הביא את הילדים לדירתי בירושלים, כדי שאוכל לבלות אתם סוף שבוע, לאחר חדשים של ניתוק.

הדברים התגלגלו כך שעוד טרם יכולתי לתת דעתי על המתרחש, הרים עלי דני יד בנוכחות הילדים. הוא עיקם את פרק ידי בעוצמה כה רבה עד כי הייתי קרובה להתעלפות. הילדים היו בהלם. לעשות זאת בנוכחות הילדים! נפגעתי מאד. ידעתי שאני מעדיפה למות, מאשר שהילדים יחזו במחזות כאלו שנית. דני איים כל העת שהוא יהרוג אותי, כשהוא מדגיש את העובדה שכולם שונאים אותי. לא, לא יכולתי להמשיך ולהלחם!

בסופו של דבר הייתי זקוקה לטיפול בבית חולים. התגברתי על ההלם בעזרת חברי האהובים תמי ואבנר. באותו יום החלטתי שעלי להתגרש מדני ולוותר על הילדים. 

"איפה עורך הדין שלך גברת?" קולו של הדיין החזיר אותי למציאות.

"אין לי עורך דין."

הדיין נראה מופתע. הדבר לא נראה לו הוגן, והוא אמנם צדק. "הבעל שלך מאשים אותך בניאוף, האם את מודה באשמה?"

"כן, כבודו. אני אשמה."

"מה הסכמתם לגבי הילדים?"

עורך דינו של דני ענה: "האם הסכימה לוותר על המשמורת לטובת האב." מלותיו היו כפסק דין מוות.

הדיין פנה אלי, "אך האין הם צעירים מאד?"

"כן, כבודו," ענה עורך הדין של דני, "הילד הוא בן שנתיים והילדה בת חמש."

הדיין פנה אלי שנית, כשהוא מופתע על שאני מוכנה לוותר על ילדי הצעירים.

קולו המאיים של דני הדהד במוחי, "את הילדים תקבלי על גופתי המתה! אהרוג אותך אם אצטרך!"

מדוע כאב פרק ידי כל כך? הדיין ידע בתוך לבו שאישה צעירה ושבורה זו אוהבת את ילדיה עד כדי כך שהיא מוכנה לוותר עליהם!

הוא התבונן בי בעיניים מלאות חמלה. "זה לא בסדר," הוא אמר, "אין לך עורך דין ואת לגמרי לבד."

"כבודך," עניתי לו בפרץ פתאומי של כבוד עצמי ושל תקווה, "אלוהים הוא עורך הדין שלי! אלוהים השופט שלי והוא יוציא את צדקתי לאור!"

*   *   *   *

"טיסה מספר 324 לליסבון פורטוגל יוצאת בעוד חמש עשרה דקות."

נפרדתי מקבוצת התיירים שלי. "אתם צריכים כבר ללכת, המטוס תכף ממריא." הם חבקו אותי בחום ונבלעו בהמון.

זה הצליח! בפעם הראשונה בחיי הדרכתי בפורטוגזית, שפה שאיני שולטת בה! כמה מרגש כאשר הצורך הופך לגורם מדרבן, ולפעמים אף מחולל פלאים.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. שדה התעופה בן גוריון המה מאדם, ואני הייתי מדריכת תיירים עייפה מאד המחכה למונית שתיקח אותה הביתה לירושלים. 

"הללויה, תודה לאל!" לפתע מצאתי את עצמי יושבת במונית בין שני 'ענקים' עליזים. מהר מאד נודע לי שהם מאמינים משיחיים.

"שלום, אחות," הם אמרו, "הבה נשיר." הם התחילו, "שמחו באדון תמיד, ושוב אני אומר שמחו! שמחו! שמחו!"

שרתי אתם. המכונית גמאה בקלות את המרחק בין שדה התעופה לירושלים, כאילו נישאה על ידי הצלילים של שירינו.

"לואיז," שאלתי את הנערה אדומת השער שישבה לידי, "באיזה מזל נולדת?" היא התבוננה בי בכעס, "אינני מזל בשום הורוסקופ, אני משיחית שנולדה מחדש."

נולדה מחדש. נולדה מחדש. מה זה "נולדה מחדש"?

*   *   *   *

חמקתי פנימה. השעה הייתה שבע בערב. הסדרן הצביע על מקום במרכז האולם רחב הידיים של ימק"א ברחוב דוד המלך בירושלים. זו הייתה ה'אסיפה המיוחדת' עליה סיפרה לי בתיה, ואשר, לדבריה, הייתי אמורה ליהנות ממנה. עיני קלטו בקלות את המסך.

"עמנואל, עמנואל, שמך גדול עמנואל, רוחך בי ואהלל, שמך גדול עמנואל," כולם שרו.

"כמה יפה," אמרתי לעצמי. איזו אווירה של הרמוניה, אהבה, וכן... של שלום, במקום הזה.

"הוא מלך המלכים," הם שרו "הוא אדון האדונים, שמו ישוע, ישוע, הוא המלך!"

כן, השם הזה ישוע, נעשה אהוב עלי יותר ויותר. "הנה ישוע, ישועת ישראל, הנה הוא, הללו."

הם שרו בעברית, על ישוע. 

"מי שזקוק לתפילה מוזמן לבוא קדימה ואנו נתפלל עבורו," הכריז רועה הקהילה.

מה זאת אומרת? תהיתי. אף פעם לא שמעתי על תפילה מעין זו. אולם בטרם הספקתי להרהר רבות בדבר, חשתי כאילו מפעיל תאטרון בובות מקצועי מושך בחוטיי, וכך מצאתי את עצמי מצטרפת לשורה של אנשים שחיכו לתפילה.

אחד המנהיגים התפלל בקול רם, "בשם ישוע, שטן, אני פוקד עליך לעזוב איש זה!"

נבהלתי. "אלוהים," אמרתי בלבי, "אם אתה כאן שלח מישהו מתון יותר שיתפלל למעני!" עד כדי כך פחדתי שהייתי נכונה לברוח משם! חשבתי לעצמי, "אני יהודיה, מה אני עושה כאן?"

"כיצד אוכל להתפלל למענך, אחותי?" שאל אותי קול שקט ורך של אדם בעל חזות נעימה.

"אני... אני.. " לא ידעתי מה לענות! אז אמרתי, "אני יהודיה ואני מרגישה כאילו אני היהודיה היחידה בכל העולם שאוהבת את ישוע."

הוא חייך בחמימות ואמר, "גם אני יהודי, וישנם עוד רבים בארץ שגילו שישוע הוא המשיח היהודי האמיתי."

רווח לי, לא הייתי יחידה!

"עכשיו," הוא אמר, כשהוא נעשה ענייני מאד, "האם מסרת את חייך ולבך לישוע?"

לא הבנתי את השאלה. זה נשמע לי כמו סינית, אך למרות זאת לבי ניתר ומהר עניתי, "כן!"

היה עלי לומר "כן". זו הייתה שאלת חיים ומוות. לא הבנתי בדיוק למה כוון ה"כן" הזה, אולם ידעתי שאמרתי "כן" לאלוהים, כפי שהוא מיוצג על ידי בנו ישוע משיח ישראל ומושיע העולם.

כשעזבתי את האסיפה באותו לילה הייתי שונה. לבי חווה חוויה על-טבעית. נולדתי מחדש!