פרק יד
אור העולם
כה שובת לבבות הייתי בשמלתי הוורודה האהובה, עד כי כל המבטים ברחוב בן יהודה בתל אביב הופנו אלי. אף כי אז עוד לא ידעתי זאת, הייתי כבת-דמותה של מרים המגדלית, האישה המופקרת שחזרה בתשובה ונתנה את חייה למשיח היהודי, ישוע, לאחר שגרש ממנה שבעה שדים. אולם עכשיו, בעודי פוסעת לאורך הרחוב, פרכסתי את גופי בתנועות מפתות, אך מבפנים כרסם בי הייאוש בכל פה.
"שלום, אני שמח להכירך. שמי הוא ... ואני מדריך תיירים."
הוא היה גבוה, נאה ומעורר אמון, אך בהיותי עוינת את המין הגברי באותם ימים לא הייתי מעונינת בעוד מפגשים עם גברים.
התכוונתי לענות לו בחדות, אך המלים "מדריך תיירים" עוררו משהו במוחי המנומנם. "האם לא הייתי גם אני מדריכת תיירים?" הגשתי לו את ידי בתנועה מכנית של רובוט מתוכנת היטב. "שלום! שמי הוא דומיניק וגם אני מדריכת תיירים."
דברי גרמו לו קורת רוח. "האם את במקרה מדריכה גם בספרדית?"
"כן," עניתי, "ספרדית, צרפתית, אנגלית, עברית, לבחירתך..."
"נהדר! נהדר! איזו מקריות! למעשה ממש ברגע זה אני מחפש מדריך תיירים בשפה הספרדית שישתתף אתי בהדרכה פרטית של קבוצה נפלאה ממקסיקו. האם את מוכנה?"
מספר הרהורים חלפו במוחי. הייתי מבולבלת ומותשת. החיים היו חסרי משמעות. הייתי חסרת פרוטה, ועתירת חובות. לא היה לי מה להפסיד, אולי אפילו אתרענן מן החוויה ה'נורמלית'.
"בסדר," עניתי, "מתי מתחילים?"
"שכבה אחת של אפור לא תספיק," אמרתי לעצמי. "אצטרך לכסות את כל הפצעים הללו. איזו חרפה!"
בשל המתחים הפנימיים כוסה עור פני בפצעים ובחבורות. בעבר היה עור פני הצח כל גאוותי, ועכשיו הייתי זקוקה לשכבות כה רבות של איפור כדי שאוכל לבוא בין אנשים!
כמה ימים לפני כן מצאתי את עצמי במסיבה 'רוחנית', אליה הוזמנתי על ידי אחת מחברותיי הקרובות. היא התמחתה בביו-אנרגיה וניסתה לעזור לי להתגבר על הקשיים שאפיינו את חיי בעת האחרונה. היה זה בבחינת 'עוור המוביל סומא', כי גם היא הייתה זקוקה נואשות לעזרה. ה'כוחות הרוחניים' איימו להרוס גם את חייה של אסתר.
בעודי נתונה בלהט הריקוד, כשאני מתרכזת על החזרת נשמתי לגופי, החלה אסתר לתת לי הוראות כיצד לעשות זאת. אסתר הדריכה אותי בתרגילי 'נחיתה' )גראונדינג( שנועדו להחזירני למציאות, במקום 'להתעופף' רוחנית.
הייתי אובדת עצות. הרגשתי כאילו גופי הוא כלי ריק שאין בו נשמה. הייתה זו החוויה המבחילה והנוראה ביותר שחוויתי בחיי. לא הייתה בי נשמה! מישהו, או משהו, גזל אותה ממני.
לפתע חשתי כאילו מעט ממנה שב אלי מן השבי. הרמתי מבט ומולי, יושב על כסא, היה אדם בעל עיניים מלאות חמלה. הוא היה שונה מן היתר ותלה בי את מבטו.
"ראיתי את ייסוריך," הוא אמר, "והתפללתי לאלוהים למענך."
האם היה זה מלאך? נראה היה שאינו מכיר את האורחים האחרים, והיה זר לחלוטין לאווירת המקום. כך או אחרת, בין אם היה איש או מלאך, מישהו שמע את תפילתו!
* * * *
"שלום, ביינוונידוס א לה טיארה סנטה," אמרתי כשאני מקדמת בברכה את הקבוצה המקסיקנית הקטנה. "ברוכים הבאים לארץ הקודש. מחר בבוקר נצא לגליל."
הם נראו שמחים, מלאי צפיות והומור. כמה מרעננים הם היו! הקבוצה מנתה שמונה איש. נהניתי להיות בחברתם! הם היו קתולים דתיים, שניים מהם כמרים. הזקן שבכמרים היה איש קדוש אשר בילה את רוב ימיו בבדידות ובתפילה, כשהוא הוגה באלוהים.
האחר היה צעיר והיה מוכן לעזוב את הכמורה אם אנשא לו... כמובן, רק בבדיחות הדעת. ידענו שאנחנו עתידים ליהנות יחד.
* * * *
"לא, לא," אמר הכומר המבוגר, "את תצטרפי אלינו בזמן המיסה. גם את מעין רועה."
הדבר החמיא לי, ואף סקרן אותי. ראיתי כבר מיסות רבות אבל אף פעם לא נטלתי חלק בטקס מלא.
חברי להדרכה נהג ברכב. הוא שם לב לכך שהתכוונתי לקחת חלק בטקס של הקתולים. עיניו נפקחו לרווחה; יהודיה לוקחת חלק במיסה קתולית?! אולם הוא לא ניסה לעצור אותי.
המוסיקה הייתה עליזה והשירה החלה. "אנחנו מהללים אותך ישוע, מושיע..." שרתי אתם. הדבר גרם לי תחושת נועם, בפעם הראשונה מזה זמן רב.
"לא! לא! לא!" נאבקתי קשות עם הכוח שניסה לדחוף אותי לברכי, לכרוע אל מול הצלב בסיום הטקס.
"הנה, חביבה, הרשי לי לעזור לך." אחת הנשים הנעימות מן הקבוצה המקסיקנית סייעה לי לרדת לברכי. לא יכולתי להמשיך ולהתמודד עם הכוח!
לא רציתי עוד רוחות. רציתי להיות חופשיה! אבל הפעם זה היה שונה. זה היה נפלא, עדין, ויחד עם זאת מלא עוצמה. אני נכנעתי לחיבוק החזק והעדין של רוח אלוהים.
וכך, כורעת לפני הצלב, מבולבלת בשל היותי יהודיה, שמעתי את קולו של אל צבאות כשהוא דובר בתוך לבי, "מלטי את חייך!" אמר הקול, "היטבלי, והוושעי." באותו יום עצמו, בדרך לירושלים, אמר לי הכומר הזקן שעם סיומת "ה" יהיה המובן של שמי, בלטינית, "שייכת לאלוהים." הפכתי מדומיניק לדומיניקה.