פרק יג
אור, אייכה?
התעוררתי בבהלה. מישהו קרא לי: "דומיניק! דומיניק!"
לא היה שום ספק בלבי שזהו שמי. אך מי נתן לי אותו? השם נשמע טוב, אם כי לא הצלחתי להבין כיצד השתנה שמי בין לילה.
ניגשתי לסניף משרד הפנים באילת ושיניתי את השם. שוב לא הייתי אנדראה. מעכשיו החלו לכנותי דומיניק הרקדנית.
אפשרויות הריקוד הלכו ורבו. אחד מן המקומות שפתח את שעריו בפני היה קזינו שעל ספינה.
"אתה רואה אותה?" פנה המולטימיליונר כבד-הגוף אל אחד משומריו, "נראה שיש לה כל מיני כוחות. כל מספר שהיא מהמרת עליו זוכה."
לפני נערמו ערמות של כסף. השדים שהדריכו אותי ידעו להמר וכיצד לנווט את המשחק. תוך זמן קצר לא הייתי רצויה על פני הספינה והושלכתי ממנה.
חווית בית החולים לחולי נפש הקשיחה את לבי עוד יותר. ולא רק את לבי; איבדתי כל רגישות. דומה היה שאני מתהלכת על משטחים מחוספסים וקשים ואיני חשה כל כאב. החיים לא היו נוראיים כל כך, למרות הכל!
"אמא, אמא, ראי מה אני יכולה לעשות!" עדי השתעשעה בבריכת השחייה של המלון בו שימשתי מארחת ובדרנית.
היה חם. באוגוסט הייתה העיר אילת חמה כמו הגיהנום אליו יושלכו ובו ייצלו לנצח כל מי שידחו את אלוהים. חם, חם, מאד חם! אבל עדי, לעומת זאת, נהנתה מן המקום, והדבר גרם לי קורת רוח.
"הוא רודף אחריך! הוא אמר שהוא יהרוג אותך! עוד חכי ותראי מה הוא יעשה לך!" פחדים אלו פקדו אותי יום ולילה. ידעתי שדני מצא אותי. הוא התקשר אל הבוס שלי במלון ואמר לו דברים נוראים עלי.
פחדתי. ידעתי שאם הוא שוב ייקח את עדי ממני אמות. אהבתי אליה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי. בני יובל לא היה בהישג ידי, אך את עדי השגתי באמצעות בלש פרטי ובדרך גאונית. דני כבר הגיש בקשה לגט, וכבר מספר חודשים קודם לכן היינו בבית המשפט.
זיכרון בריחתי מבית המשפט חקוק עמוק בתוך לבי; כיוון שדני יוצג על ידי עורך דין ואילו אני הייתי בגפי. נסתי בריצה מבית המשפט. עורך דין נחמד ורחום מצא אותי והחליט לייצג אותי ללא תשלום, עד שאעמוד שוב על רגלי.
"אמא אני רעבה!" פרצה עדי אל תוך הרהורי. עור גופה היה רטוב, היא הייתה שזופה ויפה.
"בואי, נלך לאכול," אמרתי כשאני מושיטה לה יד.
* * * *
"כן שמואל, אני מבינה. נחזור בקרוב. כן, בקרוב..." ניהלתי שיחה עם עורך הדין שלי.
הוא הציע לי לחזור למרכז הארץ, להשיג עבודה הוגנת, לחסל את עסקיי ולהמשיך להלחם כדי שהילדים יינתנו לי למשמורת.
סיכויי היו טובים למדי. היה לי מסמך המאשר את שפיותי. הייתה לי הוכחה שדני הוא חולה נפש, היו עדים. ובגלל גילם הצעיר של הילדים אין ספק שבית הדין הרבני יעמוד לצדי, זאת למרות שהתואנה לגט הייתה ניאוף.
* * * *
ראשה של עדי היה מוטל בחיקי. היא ישנה שינה עמוקה. הייתי כה מותשת עד כי לא הייתי מסוגלת להגיע לעוד החלטה...
"הנה גברת, אנחנו ברעננה." הנהג שהסיע אותנו מאילת היה מאד אדיב במהלך הנסיעה. הוא חש שאני רצוצה לחלוטין והתייחס אלי בעדינות רבה.
הוא סייע בידי עם מזוודותיי, בעוד אני אוחזת בידה של עדי. השעה הייתה שש בבוקר, והשכונה הייתה שלווה.
חזרתי כבן אובד, לאחר ארבעה חודשים. אמי פתחה את הדלת. פניה הביעו אי נוחות. היא הכניסה אותנו פנימה.
שמחתי לחזור, אך האווירה הרוחנית בבית הורי הייתה רחוקה מלהיות בריאה. אמי הייתה נתונה, רובה ככולה, להתעסקות ברוחות ובשדים. אני לא הבחנתי בעובדה שעולמי היה לא פחות גדוש שדים ורוחות. וכך, מצאתי את עצמי במלחמה רוחנית צולבת, כשהרוחות מקיפות אותנו. אבי היה נתון במאבק על גופו, כיוון שהסרטן איים לכלות אותו.
* * * *
"הנה, אבא," אמרתי בעדינות לאבי החולה, "אני רוצה שתאכל את זה, תרגיש טוב יותר."
אבי סמך עלי בנושא בריאות וציית לי. רק שבוע מאז שיבתנו, והוא כבר החל להרגיש טוב יותר. אני טפלתי בו מתוך דאגה ואהבה.
"אנדראה," אמרה אמי, "האם תאפשרי לעדי לנסוע עם נטליה לקבוץ?" נטליה הייתה אחותי המאומצת. משפחתי אימצה אותה במקסיקו. משפחתה דחתה אותה והורי החליטו להכניס אותה לביתנו. כולנו אהבנו והערצנו אותה על אופייה החזק, על תבונתה ועל הדרך בה התגברה על קשיי חייה. אך למרות זאת, נט )כפי שכינינו אותה( הייתה זקוקה לאלוהים ולרפוי הרגשי שיכול להתרחש רק בעקבות מפגש ישיר אתו. "זה ממש יעזור לעדי," דיברה אמא אל לבי, "להיות בטבע, לבקר את הפרות והכבשים. וגם את תוכלי לנוח."
הרעיון נשמע טוב. עדי ואני התחבאנו בביתה של אמא, כדי שדני לא יחטוף אותה ממני. לא ידעתי שנרקמה מזימה בין אמי לדני...
אמא, איך יכולתי לבטוח בך?!
* * * *
מהקומה השניה של חנות הטבע, הגדולה מבין השתים, אפשר היה לראות טוב יותר את העזובה. המזגן היה עדיין שם. המאזנים החשמליות עוד פעלו. היו גם פרות יבשים ותבלינים, אך המקום היה כל כך מטונף! החנות נראתה כאילו עזבוה לפתע, בשעת סערה. לפני ארבעה חודשים נטשתי את עסקיי, כשאני מונחית על ידי הרוחות, עכשיו חזרתי לראות מה נותר מחיי. בעודי מתבוננת בהרס ובהזנחה הבנתי שאני בעצם צופה בתמונת חיי ונפשי. שוקת שבורה! תוך ארבעה חודשים בלבד! החילותי מתעוררת מסיוט בלתי יאומן! האם כל זה מציאותי?
עדי נחטפה שוב. רימו אותי. החנות נהרסה. את החנות האחרת מכרתי ברגע של טרוף. שמי הטוב נרמס. נשמתי כבר לא הייתה שלי. גופי היה רצוץ.
בכוחותיי האחרונים, שעוד שרדו, אספתי את כל הצבעים שהיו לי ובנחישות רבה כתבתי על פיסת נייר את הדברים המוזרים הבאים:
"אור, אייכה? בוא אלי!"
בזמן שרשמתי את המילים הללו ניסתה אחת מהרוחות-המנחות לתפוס בידי ולמנוע ממני לכתוב את שרציתי לכתוב.
הן כל ההתרחשות הזו החלה בעקבות הספר "לרקוד באור," מאת שרלי מקליין, אבל איה האור???