פרק יב 

חרות שטנית

געגועי לילדי הלכו וגברו. לפני ששבתי לאילת הספקתי לפגוש את בתי. שאלתי אותה, "עדי, האם היית רוצה לבוא עם אמא לאילת?"

"כן!" הכריזה, כשהיא סופקת את כפות ידיה בסיפוק.

בלא לומר דבר לאיש, לקחתי אותה אתי לאילת.

דני רדף אחרינו, מצא אותנו בבית המלון ו'הציל' את עדי מידי. שוב הייתי לבד! 

החילותי מתקוממת נגד הדרכת הרוחות. באחת מאותן 'ההתקוממויות' עליתי על מטוס וטסתי לתל אביב כדי לראות שוב את ילדי. לב האם שבי החל להתעורר למציאות הכואבת של חסרון ילדי. שום רוח שבעולם לא תצליח להרחיק אותי מהם. 

"שלום, מישהו בבית?" קראתי. כל כך רציתי לראות אותם! חבר בא אתי מאילת וחיכה לי במכוניתו.

"הכנס אותם! מהר! כסה להם את העיניים. אל תניח להם לראות אותה. היא משוגעת!" צעק דני. אחיו יצא מן המכונית כשהוא חובט בי, כאילו היינו בזירת האבקות. דני יצא מגדרו, והפעיל גם הוא אלימות נגדי. הוא בעט בי ודחף אותי למכוניתו של חברי הנדהם.

הייתי בהלם ומלאה חבורות. את היום סיימתי אצל הגינקולוג, כדי לוודא שבעתיד אוכל להיכנס שוב להריון...

*   *   *   *

"את יכולה לבא איתנו מרצון, או שיהיה עלינו לכפות זאת עליך," נאמר לי.

ארבעה גברים ממשפחתו של דני, ואחותי החורגת, גררו אותי בניגוד לרצוני והכניסו אותי למכונית. לפני שעלה בידי לתפוס את המתרחש מצאתי את עצמי בבית החולים המקומי לחולי נפש. הוכנסתי פנימה ושמעתי את הדלת נטרקת מאחורי. 

אח, שעל פניו נסוך חיוך רחב, ניגש אלי. "הנה, מותק," הוא אמר, "הבאתי לך פיג'מה. את יכולה להחליף את בגדיך בשירותים."

נתתי בו מבט זועם. הוא נרתע, נסוג לאחור והסתלק, כשהוא משאיר אותי בעגמת נפשי, כשלגופי עדיין שמלתי היקרה.

סירבתי לאכול. פסעתי הנה והנה כלביאה בכלוב. לפתע שמתי לב לכך שעל כל החלונות היו סורגים! המקום היה מבוצר! לפתתי בידי את אחד הסורגים, כאילו מתוך ניסיון נואש לעקור אותו מן החלון. אפי בצבץ החוצה. היו שם ורדים, אך ריחם לא הגיע לחדר. אישה, שהתפתלה מייסורים, נרגעה ונאלמה דום דקות מספר לאחר שנתנו לה זריקה. פה אין ניחומים - רק מזרקים.

*   *   *   *

מזווית עיני הבחנתי בגבו ובעור פניו הכהה. דני חזר. הוא נשען על הדלפק ולחש לפקידת הקבלה: "אל תוציאו אותה מהר מדי, היא מסוכנת! אל תאמינו לשום דבר שהיא אומרת! היא תתעתע בכם. היא שחקנית טובה. אל תשחררו אותה!" כשהוא ספוג בארס וביאוש הוא לא הרפה ממנה. "אדוני, אנחנו יודעים מה עלינו לעשות," היא ענתה לו בטון חד וחלק ובאלגנטיות מוגזמת פתחה את הדלת הכבדה כשהיא מורה לו את הדרך החוצה. בלית ברירה נאלץ דני לעזוב את המקום.

לבי חישב להישבר. למרות שהייתי רדופת שדים עד לעמקי נשמתי, נותרה בי יכולת הבחנה. הנה האיש שאהבתי, שסעדתי, שלו דאגתי ושאותו כלכלתי. איש שאותו אהבתי יותר מאשר את חיי שלי, האיש שסירבתי, לא מכבר, להכניס לבית החולים לחולי רוח, כאשר מצבו הנפשי היה בלתי נסבל... התקשיתי להאמין שהיה זה דני שעמד כאן עתה כדי לוודא שלא ישחררו אותי. עכשיו הוא נוטר ונוקם; במהלך השתלשלות העניינים העגומה חלחלו שטנה ומרירות למעמקי נשמתו.

*   *   *   *

מה שנותר בלבי התנפץ עתה לרסיסים! מאותו רגע ואילך התמוטטו כל מנגנוני ההגנה הטבעיים שלי. עכשיו הייתי כלי משחק בידי הרוחות. חלק מנשמתי נמוג, עד לרגע בו חוברתי מחדש בכוח האהבה, בידו של אוהב נפשי.

לאחר שלושה ימים היה בידי מסמך שלא יסולא בפז. הייתה זו 'תעודת שפיות'. בשלושת הימים האחרונים רואיינתי על ידי חמישה פסיכיאטרים, עובדת סוציאלית ופסיכולוגית חביבה. הם 'הפכו אותי מלמעלה למטה'. הם חטטו בנשמתי, כשהם שואלים, בשפה מדעית מנוכרת, את השאלות הפוגעות ביותר.

מאחר והייתי תזונאית ויועצת בענייני בריאות, עניתי להם באותה שפה, כשאני מעסיקה את מוחותיהם בתרגילים אינטלקטואליים.

"נו, באמת," הם ניסו, "היי הגיונית, רק חתמי על מסמך זה ותוכלי להישאר פה לחמישה עשר ימי מנוחה. את זקוקה למנוחה!"

שבע זוגות עיניים בהו בי, כשהן מנסות למצוא נקודות תורפה. אני שילבתי רגל על רגל, באורח ענייני ועניתי, שאני נחושה לא להישאר: "אילו הייתי רוצה לנוח הייתי בוחרת באלפים השוויצריים ולא במקום זה." מיאנתי לחתום על מסמך כלשהו. 

הפסיכולוגית, היחידה שהפגינה טוב לב, צידדה בעמדתי ומסרה דיווח חיובי ביותר. "היא קצת רגשנית, אבל איני רואה סימני מחלה," היא כתבה בדברי הסיכום שלה.

הה! שחקתי לפי כללי המשחק שלהם. בכל פעם שהם שאלו אותי שאלות בנושאים רוחניים עניתי להם באופן ענייני ו'משעמם', כאילו תחום זה כלל אינו קיים בתודעתי.

*   *   *   *

"הו, אני שמח לראות שכבר יצאת!" היה זה פסיכולוג מספר אחד.

"איזו הפתעה!" יצאת כבר!" זה היה מספר שניים.

"הו הנה את, מוכנה כבר ללכת!" מספר שלוש.

"שוחררת? יופי, אני שמחה בשבילך," זו הייתה מספר ארבע.

חלפו מספר דקות, ואז, "האם אינך...? כן, זו את, וכבר את משוחררת! איזה יופי!" זה היה מספר חמש.

כל חמשת הפסיכולוגים ברכו אותי לכבוד צאתי מ'קן הקוקייה'.

כמה שעות קודם לכן עמדתי לפני עובדת סוציאלית המומה. "אם אינך מאפשרת לי לצאת היום, כפי שהבטחת, אני אתבע אותך!" אמרתי. "אתם מחזיקים אותי כאן בניגוד לרצוני ובניגוד לחוק, מאחר ולא חתמתי על שום מסמך. פתחי את הדלת ותני לי לצאת." 

"אבל, גב' פ.," היא אמרה בדאגה, "הרופא עדיין לא בא. ברגע שהוא יגיע נקרא לך."

"לא!" התעקשתי. "זה מה שאמרת לי גם אתמול. בדוח הפסיכולוגי פסקו שאיני חולה ולכן אינני צריכה להיות כאן. תני לי לצאת עכשיו, או שכל בית החולים הזה יצטער על כך!" אני התכוונתי לכל מלה, וידעתי שעורך הדין שלי ילחם אתי ולמעני.

וכאילו בסיוע משמיים מצאתי עצמי מחוץ לכתליו של אותו מוסד.

לאחר מכן גיליתי דבר שפגע בי עד מאד; לא רק דני היה מעורב בהכנסתי הכפויה לבית החולים. מי שבעיקר עמד מאחורי המבצע הייתה לא אחרת מאשר אמי! היא זו אשר נתנה לי את אותו ספר ראוי לשמצה של שרלי מקליין, שהיה הזרז שגרם להדרדרותי ולמעידתי בשביל הנפתולים של האוקולטיזם. עכשיו היא סייעה לתכנן את הכנסתי לבית החולים, ממש כפי שעשתה זאת לאחי שמונה שנים קודם לכן!

הייתה זו אמי אשר שיתפה פעולה בהרחקת ילדי ממני.  

מספר שנים מאוחר יותר קראתי בתנ"ך שאחת הקללות הרובצת על משפחה העוסקת בכשפים היא מחלות נפש ושיגעון. אסטרולוגיה, מדיטציה, ניחוש, התקשרות עם רוחות )לבד מרוח אלוהים(, עם המתים, קריאה בכף היד, יוגה ו'תיעול' הנם כולם בבחינת כשפים. אמי הייתה חלוצה כמעט בכל התחומים הללו.

אבות אבותיי היו רבנים שעסקו בקבלה, שגם היא בבחינת התעסקות בכשפים. סבי, מצד אבי, הגיע לדרגה גבוהה בארגון הבונים החופשים. תחת אצטלה של 'מעשים טובים' ומוסריות עובדים הבונים החופשיים את השטן. משפחתנו התגאתה במוצאה.

בתנ"ך כתוב שחטאי אבות פוקדים על בנים, על שילשים ועל ריבעים. אחי שילם על כך, ועכשיו רדפו השדים אותי.

*   *   *   *

"עדי," אמרתי, "אנחנו הולכות. ש...ש...ש... יש לי הפתעה עבורך!"

"אמא," אמרה עדי, כשהיא מביטה דרך החלון, "האם זו אילת, שם למטה?"

ילדתי המסכנה. היא הייתה כל כך מבולבלת, אך ניסתה לשמור על קור רוח ואף להפיק הנאה מן המצב.

עזבתי את המכונית בשדה התעופה בתל אביב, כשאני ממהרת לעלות על המטוס עם מטעני היקר, בתי החטופה.

דני לא רצה לתת לי את הילדים. הוא אמר, "על גופתי המתה!"

"אם כך אצטרך פשוט לקחת אותם. מהו הזמזום הזה בראש?"

*   *   *   *

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ואני שוב רקדתי. הייתי אבן שואבת אמיתית. ראשי קשור בצעיפים צבעוניים, פני מרוחים בשכבת איפור עבה, לגופי מכנסים הדוקים או צעיפים שהיוו תחליף לחצאית. איזה מראה! 

הצלחתי להבריח את עדי באמצעות בלש פרטי. בפעם הזו הייתה משטרת אילת לצדי, כי דני איים להורגני. האיש היה נואש, ובצדק. אך איך זה שעכשיו הוא כה שפוי והגיוני, לאחר שבמשך יותר משנה לא הרפתה ממנו מחלתו?

נזכרתי בתפילה שהתפללתי חודשים רבים לפני כן, "אלוהים, אם אתה אמיתי רפא את בעלי!"

אלוהים אכן היה אמיתי. אך האם גם החוויה שאני מתנסה בה עכשיו היא מאלוהים? 

"עדי, העבירי לי את הקלפים, ותראי מה אמא עושה."

קראתי בכף יד ובקלפים, כמתוך אינסטינקט. אף פעם לא למדתי איך עושים זאת. כחלק מן ה'עיסקה' העניקו לי השדים עוצמה ויכולת לנחש נחושים.

עדי, שלא מרצונה, הייתה חשופה למראות ולמעשים שאצטרך בעתיד לנקז בעמל רב ממוחה ומזיכרונה.