פרק יא

ניאוף 

"נואף אישה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה"        )משלי ו' 32(

"אם דני יבגוד בי אי פעם, אסרס אותו," הייתי נוהגת לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. בתקופת הריוני הראשון בילינו מספר ימים בהולנד, בביתם של חברים טובים. הם היו 'משוחררים' מאד ונהגו להחליף בני זוג. רציתי שעמדתי בנוגע לנאמנות בנישואין תהיה ברורה להם. בחלתי ב'שחרור' מעין זה. הורי היו נאמנים זה לזו, והם שימשו מופת עבורי בנושא זה. אולם פרד? זה היה דבר אחר! הייתי במצוקה, כשהחידלון מכרסם בי. לגבי דידי הוא היה 'מושיע'. פניתי אפילו ל'מדריכים הרוחניים' שלי וקיבלתי מהם איתותים להמשיך בכוון זה. 

ראשי היה סחרחר עלי. לאחר כשש שנים של דחייה מבעלי זכיתי סוף סוף להיות נאהבת כאישה. חברים יעצו לי להיפרד מדני, כי המצב, כפי שהיה, תבע ממני רבות, בייחוד משום שדני לא החלים מחוליו. התשובה שהשבתי להם הייתה, "לא הייתי עוזבת איש שנמצא על ספינה טובעת, ובוודאי שלא את בעלי!" הייתי כל כך מלאת תקווה! אבל כעת ידעתי שאני עצמי טובעת.

"דני," אמרתי באותו יום, "אני יודעת ששמת לב לכך שמשהו מתרקם ביני לבין פרד."

הוא הניע ראשו ביאוש, אך בעיניו היה עדיין ניצוץ בריא של קנאה. "אני רוצה שתדעי," הוא התריס נגדי, "שאם נתגרש הילדים יישארו איתי. את תקבלי אותם רק על גווייתי המתה!" זה היה האיש בו טיפלתי כתינוק! הוא נשמע מריר ונקמן. כבר אז ידעתי את הכתוב בשיר השירים, "עזה כמוות קנאה." בגבר זה, שהיה בלתי שפוי וחסר און גברי, החלו להתעורר סוף סוף רגשות טבעיים! כמה מוזרים החיים! 

"אנא אל תתגרש ממני, דני!" התחננתי. "תן לי זמן, ממש כפי שגם אני נתתי לך זמן. דבר זה חזק ממני. אנא חכה לי." ביקשתי חסד מדני, כי הגעתי למקום שאין ממנו מוצא, ולא הייתה לי שליטה על המתרחש. היה זה כאילו נסחפתי בסופה שחלפה על פני חיי. הייתי מיואשת וחסרת אונים כשאני ממשיכה לקבל הנחיות מן 'הרוחות'. לא הבחנתי אז שהדרכתן הייתה בניגוד לכל מערכת העקרונות שלי. פסעתי בדרך הקיצור המובילה לאבדון. למושגי 'טוב' ו'רע' כבר לא הייתה כל משמעות בחיי. ריסון עצמי ואחריות היו מושגים 'מרובעים' ומסורבלים. ראשי היה סחרחר עלי ובפנים שמעתי קול זמזום. האם אני משתגעת?

*   *   *   *

"הנה," הושטתי את ידי בחיפזון ובקוצר רוח ומסרתי פתק מבולבל לאחראית על החנות. על גבי פיסת נייר זו כתבתי כלאחר יד את הדברים הפזיזים והאוויליים ביותר שיכול אדם להעלות על דעתו. נאמר שם: שלום. אני נוסעת לאילת עם המאהב שלי. עכשיו ישנה משמעות לחיי. שמרי על החנות ואל תדאגי. 

היה זה השבעה באפריל 1988. פעלתי בהתאם להנחית 'הרוחות'. הן נקבו ביום זה כתאריך שבו היה עלי לעזוב את האזור, כדי להפוך לכלי שרת בידיהן באילת ה'משוחררת'. בני ישראל חצו את ים סוף כאשר אלוהים, באמצעות משה, שיחרר אותם מעבדות לחרות, והנה אני הולכת בכוון ההפוך! מתוך בחירה ובורות שעבדתי את עצמי לשטן באמצעות לוח הוויג'י. כמה ימים קודם לכן הייתי בקורס ליוגה. דני בא לאסוף אותי הביתה. נדף ממנו ריח נעים. הוא היה מגולח למשעי ואף לבש בגדים נאים. בדרך נס הוא התעשת, מן הסתם בשל המצב!

"הנה," הוא דיבר אלי בקול שבור ובנמיכות רוח, "הבאתי לך פרחים."

התקשחתי. "מה הוא מנסה לעשות?" חשבתי לעצמי. "כבר שנים שהוא לא הביא לי פרחים!"

בקול רם אמרתי, "תודה," כשאני מתאמצת לעלות חיוך על פני ולא להסגיר את מחשבותיי. דני היה רך יותר מאשר אי-פעם. הוא ניסה להחזירני אליו בכל כוחו. לשבריר שניה נגעו הדברים ללבי. אף פעם לא ראיתי אותו כה כן, כה פגיע. הוא אכן התחרט חרטה של ממש, אך ביוגה לימדוני לשלוט ברגשותיי ולא לאפשר לנסיבות להשפיע עלי. הקשתי את לבי כלפיו. הנה, גם לבי הפך לב אבן.

*   *   *   *

"אנחנו ממריאים בעוד עשר דקות," הודיעה הדיילת בקולה המתנגן.

הידקתי את חגורת הביטחון כיביתי את הסגריה. בבגדיי הוורודים-צהובים נראיתי כגביע מלא בגלידה המצפה לשפתיו של פרד. הוא היה אמור לפגוש אותי בשדה התעופה. התכוננו לעסוק ב'עניינים רוחניים'.

במקום אחר במדינת ישראל בכה ילד בן שמונה עשר חודש, ולא הייתה אם שיכלה לנחם אותו. "איפה אמא?" הוא שאל, שוב ושוב ושוב.

ילדה שגילה כמעט חמש ישבה בקרן מיטתה, לבה כבד עליה ועיניה מלאות דמעות, כשהשאלה מנקרת במוחה: "מה קרה לאמא?" 

המטוס עמד לנחות ולבי פרפר בקרבי. "מיד אראה אותו שוב," אמרתי לעצמי. הייתי מלאת צפיות אך יחד עם זאת לא לגמרי בטוחה. חשש החל מתגנב ללבי, "...ומה אם הוא לא שם?" ביורדי בכבש המטוס חשבתי לעצמי, "הנה עזבתי הכל למענו, ומה יהיה אם הוא יעזוב אותי...?"

בעוד מחשבות אלו מפרות את שלוותי הבחנתי בדמות גבוהה, כהה ובעלת שיער ארוך. זה היה פרד שחיכה לי. אבל מדוע הוא פוסע כה וכה במקום לרוץ ולפגוש אותי? מדוע הוא נראה כה מודאג?

מה הוא מלמל לעצמו? האם הוא נרתע? אלוהים...!

"שלום!" עמדתי לצדו והוא אף לא הבחין בי... "את כאן," הוא אמר כשהוא מחייך חיוך מאולץ, או שמא זה דמיוני שמתעתע בי? "את נראית נהדר," הוא המשיך כשלקולו נימה לא משכנעת.

"בואי, נלך!"

*   *   *   *

"הלו!" פרד לפת את שפופרת הטלפון. "איך היא מרגישה? מה? מתי? ההלוויה מחר באחת אחרי הצהרים? אהיה שם."

פניו של פרד היו חוורות כסיד כשהוא הסתובב לעברי. הדודה חואניטה נפטרה והיה עלינו ללכת להלוויתה ביום המחרת. בהיותנו בני דודים היו לנו קרובי משפחה משותפים.

שכרנו מכונית. אני נהגתי וכעבור חמש שעות היינו בתל אביב.

פרד היה מתוח מאד. כל המשפחה שלנו תהיה שם, ונוכחותנו ביחד תאמת את כל השמועות.