פרק י

בדרך למעידה 

"דני, אם עד יום ההולדת הבא שלך לא יחול בך שנוי, יקרה משהו נורא!" שאגתי. הגעתי עד לקצה גבול היכולת, ולא יכולתי להבליג יותר.

דני היה במצב של דיכאון קשה. זה היה יום הולדתו. הכנתי לו מסיבת הפתעה והזמנתי את החברים האהובים עליו. הזמנתי בדרן מן השורה הראשונה והכנתי ארוחה טעימה ובריאה לכעשרים איש, בסגנון הגשה עצמית. יובל היה בן ארבעה חודשים וינק בקביעות. הייתי תשושה! דני בילה את כל הערב תחת השולחן בחדר האוכל. הוא התנהג כחיה במצוקה. הוא סרב ליטול תרופות והתנגד לקבלת עזרה מכל סוג. 

באותם ימים בילינו לילות רבים ללא שינה כשאנו מנהלים שיחות מוזרות ביותר. "הכל ייהרס, את יודעת," הוא היה אומר שוב ושוב. "אנחנו בגירעון נורא בבנק. החנויות שלך לבטח תתמוטטנה!"

לעתים הוא אמר, "אין תקווה! הכל שחור", ועוד כהנה וכהנה דברים מסוג זה בלילות ארוכים ללא שינה, לילה אחר לילה.

"גב' פ. אני מציע לך להכניס את בעלך לבית חולים לחולי נפש," פסק הרופא, "שם לכל הפחות יפקחו עליו."

לבי עמד מלכת. "בית חולים לחולי נפש" נשמע לי כמו גזר דין מוות! האם לא די בכך שאחי היקר, אריאל, בילה את שבע השנים האחרונות במוסדות לחולי רוח? לדעתי הדבר לא תרם לשיפור מצבו. חשתי שאם אתן הסכמתי לכך גם דני לא יצא משם. הוא יישאר שם תמיד, כשהוא נתון להשפעת תרופות שונות.

"לא," אמרתי, "אני אאלץ אותו לקחת את התרופות בבית."

הרופא, שהיה ממוצא ארגנטינאי, התבונן בי בדאגה ומסר לידי את המרשם.

על אף הבעיה אהבתי את דני אהבה עזה, והייתי מסורה לו. רציתי שיבריא.

*   *   *   *

השמיים היו משובצים כוכבים רבים באותו ליל אוגוסט, ליל קיץ ישראלי יפה. קלאונה, עוזרת הבית הדרום-אפריקנית שלי שהייתה כמתנת-שמיים, עזרה לי להשכיב את הילדים לישון.

דני, כהרגלו באותם ימים, היה רתוק למיטה. הוא לא עבד. הוא לא קרא. מוחו קדח ומחשבותיו סבבו סחור, סחור. עדי לא הבינה מדוע אביה השתנה כל כך. יובל אפילו לא הכיר את אביו, משום שהקשר בין שניהם היה קלוש ביותר. בעבר דני תיפקד כאב חם, אך מצבו המעורער שם קץ לכל כוונותיו הטובות.

התיישבתי על כסא במרפסת בדירתנו, כשאני מעשנת את הסיגריה היומית. בהיותי ערה לבריאות הגוף הרשיתי לעצמי רק סיגריה אחת, או שתיים, בסופו של יום. היה זה מעין טקס שחתם עוד יום מייגע וחסר תקווה.

הרמתי את רגליי והנחתי אותן על כסא בו השתמשתי כהדום.  "אלוהים," אמרתי, כשאני מתבוננת בשמיים, "אם אתה נמצא שם, רפא את בעלי." הייתה לי תחושה ברורה שתפילתי נשמעה.

*   *   *   *

"מצאי תרנגולת שחורה המטילה ביצים," אמר הרב. "קחי ביצה אחת ושברי אותה בכניסה לביתך. זה בשביל בעיית המין שלך. אחר כך קחי חול ו..." והוא המשיך והמשיך. איש מוזר, הרב הקבליסטי הזה! באמצעות גימטרייה הוא גילה שעוד מתחילת יחסינו כמעט ולא קיימנו יחסי אישות. דני חסר, כמעט לחלוטין, דחף מיני. בששת השנים האחרונות הייתי אישה דחויה. שני הריונותיי היו כמעט בבחינת נס. 

התמודדתי עם הבעיה על ידי עבודה מאומצת, עסקים ולימודים. בתקופת שפל בעונת התיירות, כאשר דני לא עבד, נטלתי על עצמי את עול פרנסת המשפחה. העובדה שמגיל צעיר ביותר למדתי לעמוד ברשות עצמי עמדה לי גם הפעם. כבר אז ידעתי שאם אתאמץ מאד אוכל להגיע להצלחה כלכלית.

עכשיו ניהלתי את שתי חנויות הטבע שלי, את מרפאת הייעוץ ויחד עם זאת למדתי תזונה ורפואת המזרח הרחוק. מדי פעם הייתי אף יוצאת ליום הדרכת תיירים. את יובל המשכתי להיניק, טיפלתי בעדי וכמובן גם בבעלי בן השלושים וחמש, שאת השנה האחרונה בילה באפס מעשה. דני לא פסק לראות שחורות, סרב לקבל עזרה ולא היה מסוגל לעבוד או להתמודד עם החיים.

הגיע יום בו מאסתי בכל; לקחתי מקל מטאטא והכרחתי את דני לצאת מן המיטה! האין מכשפות משתמשות במטאטאים? והרב ההוא, זה שעסק בקבלה, עם המרקחות המוזרות שלו, האם הוא לא עסק בכשפים?

*   *   *   *

"יום הולדת שמח!" פרצה אמי לחדר. "יש לי מתנה נפלאה עבורך!" היא אמרה, כשהיא מגישה לי חבילה עטופה בקפידה. קילפתי את העטיפה בקוצר רוח. היה זה ספר -  לרקוד באור - מאת שרלי מקליין.

מזה שנים רבות שאמא היא אישה 'רוחנית'. היא עוסקת ביוגה ובמדיטציה. היא משתייכת לקבוצה 'נאורה' ומאד מובנית אשר נפגשת תמיד כשהירח מלא. במפגשים הללו 'שולחים אור', ומצפים שהאישה העומדת בראש הקבוצה 'תקבל' מסר מאת ישויות רוחניות. אמא הגיעה לשלבים מתקדמים מאד בחוגים הללו. כקוסמטיקאית העובדת בבית הייתה לה אפשרות לחלוק את דעותיה והשגותיה הרוחניות עם כל מי שהיו מוכנות להאזין לה... לי לא היו נטיות בכוון זה, אולם עכשיו הייתי בשלה להתגלות רוחנית שתסייע בידי למצוא הסבר למצבי המשפחתי ולהתמודד אתו.

*   *   *   *

"אלוהים, אם עולם רוחני זה קיים, הראה לי זאת באמצעות לוח הקוסמים )וויג'י(." כרעתי לצד מיטתי כשאני מתפללת כמעט מתוך יאוש. נראה ששרלי מקלין מצאה את התשובות באמצעות 'תיעול רוחני'. היא הייתה שחקנית ידועה ומכובדת. גם אני רציתי לדעת את האמת.

מאוחר יותר הייתי עתידה לקרוא פסוק בתנ"ך האוסר על כשוף מכל וכל, אבל אז לא ידעתי על קיומו של האיסור. האם באמת החילותי להכנס לעולם הכשוף, לעולמו של השטן שנקרא בספר הבריתות "עולם החושך"? הייתי כה בורה שאפילו לא ידעתי שאסטרולוגיה, גימטרייה ודומיהן קשורות בכשוף ושאלוהים הטיל על כל הדברים הללו איסור חמור. באותה עת כל שרציתי היה רק 'לגעת במציאות'. 

וכך, תוך מספר שבועות הופיע בחיי הלוח, וזאת חרף העובדה שבארץ לא ניתן היה אז להשיגו. לוחות הוויג'י היו אסורים לפי חוק. המעשה שאירע כך אירע:

 חודש עבר מן היום בו ירדתי על ברכיי והתפללתי שאלוהים יגלה לי את עצמו באמצעות הלוח. לא סיפרתי לאיש על כך. יום אחד קראה לי האחראית על החנות שלי. "רונית," היא אמרה, "האם את יודעת שלמישל )שם בדוי( יש לוח וויג'י?" היא לא ידעה כלל על התפילה שלי.

עוד היא מדברת ואני נזכרת בתפילתי. "מהרי ליצור קשר ביננו," אמרתי.

 "היא אינה מוכנה לעשות בו שימוש למען אף אחד, רק למען הצרכים שלה. היא מדיום, את יודעת!" הייתה התשובה.

"בבקשה," התחננתי, "קשרי אותי אתה. היא תפגוש אותי."

למרות שהיא נתנה לי את מספר הטלפון, התקשרה היא עצמה למישל ואמרה לה, "רונית רוצה שתעזרי לה באמצעות לוח הוויג'י שלך."

תשובתה של מישל הייתה, "רונית? או, הרוחות כבר אמרו לי שהיא תתקשר. כמובן! אמרי לה לבוא." מתוך סיפוק רב התקשרה אלי מנהלת החנות שלי והודיעה לי שמישל תקבל אותי. "ידעתי," עניתי לה, "ידעתי שהיא תקבל אותי!" 

ביום המחרת נסעתי במכוניתי לדירתה של מישל. פגשנו זו את זו בחיבוק. חבבנו מאד אישה את רעותה. היא ניהלה מועדון בריאות בסמוך לחנותי ואף הייתה לקוחה שלי. נכנסנו לדירתה. היא הראתה לי את לוח הוויג'י וכיצד משתמשים בו.

לאחר מספר ימים מנהלת חנותי השניה, סנדי, החליטה לבקר את משפחתה בקנדה. לפני שעזבה בקשתי ממנה, "סנדי אנא חפשי לוח וויג'י בקנדה והביאי לי לפחות שניים." היא הסכימה.

עם שובה, לאחר שבועיים, הגיע לידי הלוח המיוחל.

"רונית," היא הסבירה, "הלכתי לחנויות טבע ולמקומות אחרים אך ללא הצלחה. אך בחנות צעצועים אחת מצאתי לוח. הוא היה האחרון שנשאר בחנות.  שילמתי עבורו בשנים עשר הדולר האחרונים שהיו לי בכיס! זה פלא ממש, כי לא חשבתי שאצליח למצוא לוח כזה. גם כספי הלך ואזל."

היא הגישה לי את הלוח, ואני לקחתיו לדירתי.

*   *   *   *

"אנדראה," קראה אמי בהתרגשות, "נחשי מי הגיע ארצה ומעונין מאד לפוגשך?"

ידעתי! לבי אמר לי כל העת שיום אחד הוא יגיע. "זה פרד )שם בדוי(, לא?"

"כן!" קראה אמי. היא אהבה את פרד כבן, אך אנו לא התראינו  מזה שמונה עשרה שנה.

פרד היה בן דודי האהוב. גדלנו יחד עד שמשפחתנו עלתה ארצה. אהבנו זה את זו כפי שרק ילדים מסוגלים לאהוב. במשחקינו הוא היה ה'אבא' ואני ה'אמא', וביחד 'טיפלנו' באחי ובאחיותיי הקטנות.

לבי שאט במהירות של 300 קילומטר לשעה! שנה בדיוק חלפה מיום הולדתו האחרון של דני, יום בו חזיתי שדבר נורא יתרחש אם לא יחול שנוי במצבו. היה זה השנוי הגורלי שנקש בדלתי.

"אולה!" קרא פרד, בספרדית, וללא מלה נוספת הרים אותי אל על וחיבק אותי ב'חיבוק דוב'. הוא היה חזק, גברי, שזוף, יפה ואמיתי. המבטא שלו, תערובת ארגנטינאית וספרדית, היה מאד חינני בעיני. עינינו נפגשו במבט ארוך. בחנו אחד את נשמת השני, כשאנו מנסים לגשר על פער של שמונה עשרה שנות ניתוק.