פרק א
מים גנובים
נולדתי לשרת את אלוהי אבותיי, אך בזמן לידתי איש לא ידע זאת. תקופת הריונה של אמי הייתה קשה ביותר, וקשים עוד יותר היו צירי הלידה שנמשכו לאורך שעות ארוכות. ברגע שראשי בצבץ סוף סוף החווירו פניו של הרופא.
"מהר! את המספרים!" הוא קרא לעבר האחות. אמי שכבה נים ולא נים. הכאבים, המאמץ והתרופות הרבות התישו אותה.
הגחתי החוצה כשצבע עורי כחול-סגול. בלעתי כמויות אדירות של מקוניום )צואתו של הילוד המעורבת בנוזל הלידה(. אולם בכך לא היה די; חבל הטבור נכרך סביב צווארי עד שכמעט אי אפשר היה לנתקו.
בחיתוך מדויק הצליח הרופא לחלץ אותי מכבלי, כשאני מפרפרת בין חיים ומוות. הוא מיהר להנשים אותי אולם סיכויי החלמתי היו קלושים ביותר.
אף על פי כן הכריעו החיים את כף המאזנים ונקבע שעלי לחיות! נקראתי אנדראה רונית.
* * * *
"את יהודיה?" שאלה אותי המורה בשיעור הדת בבית הספר הקתולי.
"אינני יודעת," שיקרתי בלחישה, כשאני מסמיקה עד לשורשי שערותיי. שקט מוחלט השתרר בכתה. כל חברי ידעו שאני יהודיה - יהודיה גאה.
"ובכן," אמרה המורה, כשהיא מניעה בידה כמנסה לבטל את אשר אירע זה עתה, "את יכולה להישאר בתנאי שתתנהגי כראוי."
וכך נשארתי.
הייתי בת שש. גרנו בסנטיאגו שבצ'ילה, שם דברו רק בספרדית. אמי, שרצתה שאקבל חנוך אנגלי מעולה, רשמה אותי לבית הספר הקתולי - ברימר. יהדותי לא הוותה בעיה. השכלה הייתה משאת נפשם של הורי והם כלל לא התייחסו לערכי דת. הם ידעו שבעת שעורי הדת יבקשו המורים מן התלמידות היהודיות לצאת מן הכתה ולשחק בחצר במשך השיעור, ואכן התלמידות עשו זאת בהתלהבות יתרה!
עם צלצול הפעמון שסימן את תחילתו של שעור הדת, קראה לעברי בהתלהבות חברתי ליליאן בארוס, "בואי אנדראה. אפשר ללכת ולקפוץ בחבל. בואי, מהרי! למה את חולמת?"
"לא, ליליאן," עניתי בנחישות, "אני רוצה להישאר בכתה ולשמוע על מה מדברים!" לילאן נאנחה בקוצר רוח, "את תמיד צריכה להיות רצינית כזו. למה? חוץ מזה, מה תגיד אמא שלך? את הלוא יודעת שאנחנו יהודיות!" ליליאן משכה בכתפיה, ורצה למגרש מבלי לחכות לתשובה. נשארתי צמודה לכיסאי, מבוישת וקצת מפוחדת.
המורה הקריאה את שמות התלמידות מן היומן. אותי היא לא הכירה. גביני עיניה התכווצו בתימהון, "את תלמידה חדשה?" ולפני שהספקתי לענות המשיכה ושאלה את השאלה המפחידה, "את יהודיה?"
ישבתי בשקט, כשאני גומעת בצמא את כל הפרטים על אותה דת מוזרה. דיברו על מושיע, על גן עדן, ועל גיהנום. סיפרו על אדם ששמו "חזוס כריסטוס," שהיה אדם וגם אלוהים. היה משהו קסום במים הגנובים הללו!
למרות שמשפחתי לא הייתה דתית, נשאנו על בשרנו את רישומם של מאורעות העבר כולל האינקוויזיציה, בה נטבחו רבים מבני משפחתי ונרצחו בשם אותו "כריסטוס". ואם כי הורי לא עברו את השואה הרי שזוועותיה לא היו זרות להם כלל ועיקר.
לא עלה בדעתי אז ש"כריסטוס" פירושו "משיח" ושהוא נזכר שוב ושוב בתנ"ך היהודי!
* * * *
עבר עלי יום נעים בבית הספר. שוב ישבתי שעה שלמה בשיעור שבו טעמתי מן המים הגנובים. האיש-האל נעשה ידידי. אלוהים - נעשה אבי שלי. הדברים הללו ריגשו אותי. אלוהים היה לי לחבר. חבר אוהב! ובעודי מהרהרת בדברים המשונים הללו, בבית, בחדרי, אפפה אותי חמימות מתוקה ועורי נעשה חידודין-חידודין. חשבתי על קיומה של הוויה עליונה.
"אנדראה רונית!" קולה החד של אמי, שפילח את הרהורי, החזיר אותי למציאות.
"כן אמא, אני באה."
רצתי מחדרי לחדר האורחים בו ישבו אמי, שתי אחיותיי הקטנות ואחי אריאל. כמה השתוקקתי לספר להם על הדברים שחשתי! אבל שמרתי אותם בלבי, מחשש שמא לא יבינו אותי.
"אנדראה," אמרה אמי ביובש, "הביאי את מחברותיך, אני רוצה לראות מה את לומדת."
לבי נפל! "כן אמא," אמרתי כשאני מנסה להסתיר את הרעד שהתגנב לקולי.
אבי היה פרופסור באוניברסיטה ובילה שעות ארוכות מחוץ לבית. כאשר הוא חזר הביתה באותו ערב קיבלה אמא את פניו בנרגנות, "חירם, הבט!" היא לא ניסתה להסתיר את מורת רוחה.
כולנו נכחנו בחדר בשעה שהיא הציגה לפניו, בקול מתוח ובידים רועדות, את מה שהיא מצאה בין מחברותי - מחברת ללימודי דת! היא השליכה את המחברת, וזו נפתחה בעמוד בו הייתה מצוירת מדורה. ציירתי אותה בהתאם להנחיות המורה, שלימדה אודות אש הגיהנום שבה ישרפו לעולמי עד היהודים, השחורים וכל מי שאינו קתולי.
הרמז הברור לאנטישמיות איחד את הורי בדעותיהם. "מחר נפנה את תלונתנו להנהלת בית הספר," אמרה אמא בכעס.
"נעשה הרבה מעבר לזה," אמר אבא. "צ'ולי, כבר מחר רשמי את אנדראה לבית הספר העברי "גלווארינו גיארדו," היא צריכה לקבל חינוך יהודי ומיד!"
באותו לילה יבבתי מתחת לשמיכות. ממחר אאלץ לעזוב את כל חברותי ואת אותו 'חזוס' שהיה כל כך מיוחד בעיני, ואשר משום מה הוא הגורם לכל המהומה הזו. עמדתי להיעקר כדי להישתל באדמה שונה לחלוטין.
בית ספר חדש... חברים חדשים... מקצועות לימוד חדשים... ובעודי מהרהרת בכל הדברים הללו חשתי שלווה פנימית; כאילו לוחש לי מישהו ואומר, "הכל בסדר חמודתי. הכל נעשה בהכוונתי. לעולם לא אעזוב אותך. בטחי בי!"